יום שלישי, 5 ביולי 2011

"האלבום הראשון"

בפוסט הקודם נאמר משהו, כמעט באקראי (אך לא היה זה אקראי כלל וכלל!), בדבר אלבום נוסף, שכונה גם "האלבום הראשון". כעת ציבור הקוראים הדמיוניים דורש לדעת: אלבום ראשון זה, מה טיבו? וכינסו אפילו עיתונאים דמיוניים והתקינו במה (פודיום מוארך). על הבמה בקבוק מים מינרלים: אחד. פטיש: אחד. סוף-סוף הגיע גם שופט. השופט הזה הוא אני: יעל: אחד. שלום, אני אומרת. וגם: נעים לי מאוד, מאוד! אלא שכמה נפלא ומוזר הוא כל זה! יש שופט אבל אין נאשם. אין גם אשמה, רק נרגנות כללית על שהטריחו כל-כך הרבה עיתונאים דמיוניים ושקדו על התקנת הבמה (למעשה קוראים לזה "Lectern"). השופט, אתם רואים, אדם פזיז. מתחייב על קיומו של אלבום ראשון, רק כדי לדחוק אותו אחרי כן מחמת אלבומים נוספים (כולם, כולם ראשונים בעיניו!). כאן מקרה אנושי מורכב! השופט הוא גם הנאשם. הוא מציג לפנינו את האלבום בביישנות. שופט ומתבייש. כעת הוא לוקח שלוק מבקבוק המים המינרלים: שלוק אחד.
מעולם לא היטבתי לשפוט אלבומים. לשפוט בזריזות, בחדות, תוך השמעה אחת ובהינף המקלדת. לאלבום החדש של Ty Segall חיכיתי בציפייה מסוימת. צפיתי, כמו רבים אחרים, בבחור הבלונדיני החביב הזה, המעט זייפן (זייפנות כנה שכזו נוטה לפרוט על מיתרי לבן של הבנות, אך בד בבד מעוררת בהן אכזריות), כשהוא שר את שיר הנושא של האלבום החדש בשירותים מסוגננים כלשהם (צחנה מסוגננת). האלבום הגיע בזמן טוב. Hello Monday, אמרתי לו, ו- Goodbye bread. זה נשמע הגיוני בזמנו. עכשיו זה נשמע לי מעט כבד מדי, מלוטש מדי. חסר, אולי, את הברק הנערי הראשוני. יש אמנם רגעים מסוימים באלבום שממעכים את לבי, אך אחרים נשמעים לי כמו ניסיון למסגר נעורים. קצת כמו הבקשה לצלם קליפ מחתרתי בשירותים מסוגננים מדי. אך מה נאמר על כל זה? שופט ומתבייש. את Ty Segall אני בכל זאת אוהבת. כנראה אמשיך גם לאהוב.
להאזנה רציפה לאלבום Goodbye Bread

2 comments:

נמרוד אמר/ה...

אני דווקא די מרוצה. מעטים הם הסינגר-סונגרייטר הלא בכיינים. מזכיר לי את Tom Vek שכתבתי עליו לא ממזמן

יעל אמר/ה...

אני מרוצה מטיי סגל באופן כללי :) אבל לטום וק, משום מה, לא הצלחתי להתחבר.