יום שלישי, 31 במאי 2011

מתבגרים (שוב ושוב)

מאוסים בעיניי במיוחד אותם הסטודנטים המתרפקים עד בלי די על חייהם הסטודנטיאליים. סטודנטים שכאלה, כשהם ניגשים לספר לך על מצוקות היום-יום שלהם: הריבים עם השותפים, העבודה הקשה מאחורי הבר והמטלות הבלתי נגמרות, הם עושים את זה במעין קריצה. כאילו אימצו לעצמם את השיח הסטודנטיאלי, שעיקרו תלונות, אבל רק כלפי חוץ, כמעין קליפה מבריקה, בעוד הפנים נותר ריק. כמה מבריקה הקליפה הזו, וכמה הם סובלים! כרמל ג. הייתה משיבה על-כך בפשטות: "הם חוגגים את זה". שמא גם אני מתרפקת על מצוקות חיי הטריוויאליות? אבל לפעמים אני מרגישה כאילו אני מעין אצה, שלא חוגגת את הקיום שלה, אלא פשוט כך: מתקיימת.
בשבועיים הקרובים יתקיימו שני "מאורעות" שאני לא יודעת כיצד לציין: הראשון הוא יום הולדתי ה-23 (הידד), והשני הוא שנה לבלוג (היפ, היפ). מאחר ואני לא מצליחה לחשוב על פתרון חגיגי, אני מציינת אותם סתם כך, בדרך אגב, ומותירה את העניין בידיו של הקורא: שידמיין לו חגיגה מפוארת, הרבה אנשים רוקדים, וכולם שמחים כי סוף כל סוף לא צריך לחשוב אלא אפשר סתם כך, להתקיים.
עכשיו כשאני חושבת על זה (אבל אני הרי חושבת על זה כל הזמן), "להתקיים" זה לא פתרון גרוע כל-כך. החיים זורמים מאליהם ובלאו הכי אני שומעת מוזיקה... אז שיהיה.
בשבועיים האחרונים אני מקשיבה הרבה לאלבום החדש של מיודענו הקנדי Chad VanGaalen. האלבום Diaper Island מסמל את המעבר של צ'אד ממוזיקה שנעה בין פולק לאלקטרוני, למוזיקת רוק ממש. אלא שהסברים מוזיקליים שכאלה לרוב גורמים לי לשעמום, ותסלחו לי אם אני כובשת כרגע פיהוק. בסופו של דבר המוזיקה לא צריכה "לדבר בעד עצמה", אלא "לנגן בעד עצמה". וזה בעצם גם היופי שלה: היא לא זקוקה לתמלול. משונה שדווקא באמירה הזו אני מבקשת לציין שנה לבלוג.

לדף המייספייס


6 תגובות:

אורן אמר/ה...

מה, אבל להתרפק על היותך סטודנט זה הקיום הסטודנטיאלי במהותו הבסיסית ביותר.. להימנע מזה זה להיות אצה שמעמידה פנים שהיא חיידק...

מזל טוף * 2, אחלה בלוג ואחלה שאת כותבת פו.

אורן אמר/ה...

(אגב, לאצות יש חיים הרבה יותר עמוסים ועשירים מלכל סטודנט מפונק. בדיוק עשיתי סמינר על מלחמות הקיום בין אצות.)

יעל אמר/ה...

(אם ככה, אני מבקשת סליחה ומעמידה פנים שאני חיידק)

אבנר קנטור אמר/ה...

גם אני אחגוג יומלדתי בשבועיים הקרובים. 32 הפעם. השלמתי כבר עם העובדה כי לעולם לא אהיה שייך לאף קבוצה חברתית וגם לא לאלה שלא שייכים לאף קבוצה חברתית. מפתיע, שמשובות הנעורים האינדיבידואליות, מתחמקות אצלי מציפורני הזמן. הדברים מקבלים את אמיתותם רק כעבור זמן רב. בדרך כלל אני חוגג בפסטיבל אליו אני מזמין את כל מי שאני מכיר. לחגוג את עצמי. להגיש את כל מעמקי נפשי לאנשים. כמו שאת עושה כאן. אחרי שמגיש אתה את כל נפשך, הוויתך, ישותך, רצונותיך, אז אתה יכול ללכת חופשי ולעשות משהו אחר. אני מזמין ברגע האחרון, על מנת להיות קרוב ככל האפשר למועד הפצעת הרגשות. משום מה האנשים מגיעים. החיים מתקיימים גם בלעדיך וטוב שכך.

גיאחה אמר/ה...

גם אני נדלקתי על החדש של הבחור הזה.

וזה הזמן לברך מזל טוב ליומולדת, וגם המון תודה על שנה של בלוג מצוין!

יעל אמר/ה...

תודה רבה :)