יום שבת, 16 באפריל 2011

זיק

אמת, לרוב אנחנו דורשים מהסביבה שתכיר בקיומינו האינדיבידואלי (והאם איננו נהנים במיוחד כאשר לוחשים באוזננו שאנחנו בריות ייחודיות, ייחודיות?). אך ישנם גם פעמים אחרות, בהם שואפים אנחנו בדיוק להפך. להיטמע בחברה, להיעלם כליל, לחדול מלדבר שטויות, למשל. בחודש האחרון קרו לי מספר תקריות מביכות במיוחד, מה שגרם לי לתהות, בהיותי בת 22, כמה עוד תקריות שכאלה צפויה אני לחוות במהלך חיי? וודאי הרבה. אולי כדאי שאפסיק לדבר כבר מעכשיו. להקדים תרופה למכה. האמנם כך? השבוע שוחחתי עם עדן ו. שיחה שיכורה שכזו, ואכן שיכורה הייתי. ולפתע תובנה, מסוג התובנות שמפילות עליי מורא, על-אף הבנאליות שבהן. עדן ו. מכריזה אנחנו מזדקנות! וזה נכון, אנחנו באמת מזדקנות. והפער שבין גיל 20 ל-22, הוא לא הפער שבין גיל 24 ל-26, וכן הלאה וכן הלאה (אבל אנא מכם, אל תלגלגו לתובנה זו כשהיא נאמרת על-ידי שיכורה בת 22). מה לעשות? חיפשנו לנו מוצא. שתינו לחיים. נדחקנו בין המוני הסטודנטים החוגגים את צעירותם הנצחית, ואכן נצחית הייתה היא באותו הרגע. ופתאום חשבתי לעצמי שלעזאזל עם השאיפה הזו להיעלם. אני מקבלת בברכה את התקריות המביכות, את הפטפוט השיכור ואף את הכתיבה הבטלה הזו – את כל אלה אני מקבלת כאמור בברכה, אם האלטרנטיבה היא להתבצר בין קירות חדרי ולדעוך בין הספרים למוזיקה. אבל אמרתי כבר כל-כך הרבה... ובעצם לא אמרתי דבר. והאם לא הייתם מסווגים את נאומי הטיפשי כ"רומנטי" או "אידיאליסטי"? אם כך, סימן שקיים בי עדיין זיק של נעורים! הידד, הידד, הידד.

וכרגיל עם פוסטים אידיאליסטיים שכאלה, ההמלצה המוזיקלית תהיה קצרה מהנאום, ועיקרה הוא זה: רק לאחרונה יצא לי להעריך כראוי את האלבום האחרון של White Fence, על-אף שכבר הורדתי אותו לפני מספר חודשים. כמו מרבית הלהקות שעושות היום רוק פסיכדלי, גם White Fence מזכיר המון להקות עבר, אבל איכשהו הוא בכל זאת מצליח להפתיע, למשל עם השיר The Mexican Twins/Life is...Too $hort, שאפשר גם לסווג כסוג של היפ-הופ, ונשמע לי כמו שיר ישן של Department of Eagles. מאחר וכך, אף אני בוחרת לסיים את הפוסט בנימה מפתיעה ומודה שכולנו בריות ייחודיות, ייחודיות.


לדף המייספייס


להורדת האלבום Is Growing Faith

אין תגובות: