יום שני, 21 בפברואר 2011

הלאה

ושוב אנו נוסעים. מאחורינו מזדחלת המנהרה כנחש מים עשוי בטון, ומלפנינו נפרש הנוף. ובעצם, מדוע אי אפשר כי כפי שישנם רגעים בהם הצבעים נדמים עזים יותר, ורגעים אחרים בהם המגע מרגיש רך יותר (המדובר בשעות הבוקר המוקדמות), מדוע שלא יהיו גם רגעים בהם הצלילים יישמעו צלולים יותר? מחשבות בטלות שכאלה אני נוהגת לחשוב בנסיעותיי באוטובוס (היכן קראתי השבוע על המחשבות הזולגות כמו ברז דולף?). אחד הרגעים האהובים עליי בנסיעות אלה, הוא רגע השינוי החד בין הנסיעה במנהרה (שם עליי להניח את ספרי), לבין היציאה אל הנוף הפתוח, כשמלפניי נישאות בבת-אחת הגבעות הירוקות. לאחרונה אני חוזרת ליהנות מהקריאה. שוב חביבות עליי המילים. כמה נהדרות הן כאשר הן מסודרות כהלכה (למשל: "סנטימנטאלי היה. איש רע וסנטימנטאלי"). גם המוזיקה הופכת חביבה עליי, ושוב אינני חשה מועקה מעומס הצלילים. הייתי רוצה לשתף אדם אחר בצלילים הקולעים ובמילים הקולעות (נזכרתי איך פעם, ברגע של מבוכה, בחרתי להקריא למישהו סיפור במקום להשתמש במילותיי שלי. אבל הלא כך זה תמיד. גוזרים אנו את מילותינו מתוך הספרות ומדביקים אותן מחדש בקולאז' טיפשי). הייתי רוצה למשל, לשוחח על האלבום החדש של Radiohead. ואולי לא לשוחח אלא רק להאזין בחברתו של אדם אחר. את המילים הקולעות נניח לרגע בצד, שכן מעיקות עליי אותן שיחות חפוזות על טיב האלבום החדש. לעת עתה אני מותירה אותן מאחור. פניי לפנים.

תגובה 1:

אורן אמר/ה...

הקשבתי אתמול חצי-ברקע.
יש בו מן ה-לשמוע-עם-מישהו.
אבל בלי קשר קצת מבאס שלשם הם הלכו.