יום שני, 19 בדצמבר 2011

מגלשה

אז מה אם רציתי לומר דבר אחד? בפועל יצא לי דבר אחר. ובכלל.. ככל שהזמן נעשה דליל יותר, כך מבשילה בי הציפייה עד שהיא כבר מעלה סרחון, זה הסרחון המאפיין את כל הציפיות שהבשילו יתר המידה עד שנרקבו. אך מתישהו ייעשה הזמן דחוס יותר. אז אלמד לקרוא ולכתוב, ושוב אדע לשנן: הו, כמה שכל זה נפלא! או שאקנה לי זר פרחים ואחזיק אותו לנגד עיניי כך שהמציאות תיעשה לנפלאה באמת. אך דימוי זה שייך לספר אחר, בעוד כרגע אני רואה לנגד עיניי דווקא את דימוי המחסן: המוח האנושי כמחסן (או שמא הייתה זו חנות מזכרות?), שבו נערם הידע באקראי ובלא כל עקרון מארגן. מדוע נתפסתי דווקא לדימוי המחסן? אולי משום תחושת העומס שבו, כמו גם חוסר התכלית.
אך לא זה מה שרציתי לומר. רציתי לדבר דווקא על הזיכרון ולא הידע. ואף זה אינו מדויק, שכן בפועל לא חשבתי על הזיכרון האנושי, אלא על הזיכרון הספציפי. ואפשר שחשבתי דווקא על קנדה, וזו הציפה לפניי את אותם הדימויים המידיים, אלה הקרובים לפני השטח, כדימוי המגלשה האדומה וספות העור המזויפות והגלידה ומלחמת המים.. וזכרתי את כל אלה וחשתי עצבות, אף שגם אותה אגדיר כשטחית בהיותה קרובה יותר לפני השטח. כשניסיתי להעמיק יותר פנימה נזכרתי משום מה בשקפים הצבעוניים שהיינו מכינים לקראת שיעור אקטואליה, ואיך ישבתי פעם עם לורה במשרד הקטן שמאחורי חנות הרהיטים ושקדנו מעל לשקף - שקידת המהגרים והמפגרים. כשחזרתי לישראל ראו בי גיבורת תרבות אמריקאית משום מה. גם זה חלף במהרה.
אך לא זה מה שרציתי לומר. ואולי רציתי לקשור שוב בין הזיכרונות למוזיקה ולטעון לכך שהאחד נובע מהשני ולהפך. אך מה לעשות שכך יהיה תמיד: כשאאזין ל-Pixies אזכר באפריקה וכשאאזין לאלבום הכחול של Weezer אזכר בקנדה. לא סתם אני מציינת את שתי הלהקות בסמיכות, שהרי ברור מאליו הקישור המוזיקלי. כעת אטען לקישור מוזיקלי נוסף אך לא אנסה להאדיר אותו לצד הפיקסיז או האלבום הכחול. המדובר בלהקת ה"רוק האלטרנטיבית", Sleeping Bag, שמקורה בבלומינגטון, אינדיאנה. אלבום הבכורה של Sleeping Bag, שיצא באוגוסט, הוא בדיוק מסוג האלבומים שאני ישר יודעת שאני אוהב. מובן שזה קשור גם בחוויה הרגשית: בעובדה שאני מקשרת בינו לאלבום הכחול ולקנדה, בין תקופת ההתבגרות לתקופת הילדות, בין הפיקסיז לאפריקה וכן הלאה וכן הלאה, בהשתלשלות שנמשכת עד אינסוף ובחזרה. כל זה מתקבל על הדעת ומעבר לכך אין ביכולתי להסביר מדוע אני אוהבת את שאני אוהבת.
 

יום שלישי, 13 בדצמבר 2011

ובאותו נושא

ביום שבת הקרוב (17.12) פאב התקליט (הלני המלכה 7) ואני (יעל) נקדיש לילה שלם ל-Beck.
ההזמנה לאירוע עוצבה על-ידי עדן ו.

הסבר חלקי

מדוע אינני כותבת? משום שמאמצי הכתיבה שלי מכוונים כרגע לעניינים פרקטיים יותר ככתיבת עבודות אקדמיות (אף שאלה לעולם עוסקות בתכנים שאינם פרקטיים), ומשום שאני לא מוצאת לכך פנאי. אך בעיקר משום שהכתיבה שוב נדמית תפלה בעיניי. אבל אני קוראת ראיונות עם אמנים שאני אוהבת ואלה ממלאים אותי ברעיונות מהפכניים. למשל: כשסטיבן מלקמוס אומר שהוא מתקשה בכתיבת מילים, המפגרות לעד מאחורי המנגינות המרובות שהוא מלחין. או כשבק אומר שהוא מקנא באנשים שיוצרים ללא הרף, כלומר מכח האינרציה ומבלי להעלות את השאלה: האם העולם באמת זקוק לכל זה? אף שזוהי בדיוק השאלה שנשאלת מאחורי הקלעים, וככזו היא נוטה גם להדהד בעבודותיי האקדמיות או בכתיבתי האישית יותר: האמנם העולם זקוק לעוד ניתוח משעמם ליצירה ספרותית קנונית? וכן הלאה וכן הלאה.
בהקשר המוזיקלי עסקתי בשבועיים האחרונים בעבודת מחקר ובילוש. אך מי יהיה שותף לשמחתי הילדותית כשאמנם מצאתי את החוליה החסרה בין Beck ל-Whirlwind Heat (להקה נשכחת שאהבתי בתיכון) בדמות גרסת כיסוי לשיר Fume? אלה הן שמחות זניחות בעולם המוזיקה האינסופי והמתפשט כל העת.
כעת אשיב לשאלה שנשאלת "מאחורי הקלעים" ואגיד כי העולם אמנם זקוק לכל זה, כלומר ליצירה האינסופית והמתפשטת. וזאת על-אף שלרוב זו תסווג בדיעבד כסתמית, כפי שעבודותיי האקדמיות ייראו דלות בקריאה שנייה. אך כרגיל אני מבקשת לקשור כאן בין דברים רבים מדי: בין הכתיבה האישית למקצועית ובין היצירה המקורית לגרסאות הכיסוי. נוסף לכל אלה ישנה כמובן גם ההמלצה המוזיקלית, שנדחקת כרגיל לסוף הפוסט. זו תעסוק הפעם באלבום החדש והמדובר של Charlotte Gainsbourg, אלבומה השני ברציפות שהופק על-ידי בק. כבר ציינתי במשפט את אהבתי לבק, אך כעת אוסיף עליו משפט נוסף ואקשור אותו עם אלבומה האחרון של גיינסבורג, שגם הוא היה חביב עליי במיוחד.
וכאן אפשר לראות אותה רוקדת:
 
לדף המייספייס


יום ראשון, 27 בנובמבר 2011

אחד אפס אחד

פוסט מספר 101, שזה נחמד ומתחרז עם אמבולנס. שמתי לב לכך שהמספרים העגולים והיפים, וכאן אני מתייחסת דווקא למספר 100, הם המעוררים בנו מחשבות קיומיות (אף שזהו שקר. התהייה הקיומית קיימת עם ובלי קשר למספרים). שוב יתהה הבלוג על קנקנו. תהיה מסורבלת, בין לבישת המעיל לסידור התיק על הכתף. הסרבול הזה שבמחשבותיי. מצד אחד הן ילחשו משהו אודות ייחודם של המספרים העגולים, ומן הצד האחר הן יודו בחשיבותם או בחוסר חשיבותם של המספרים כולם. בגרירת הרגליים ובניסיון לאזן את כוס הקפה - המחשבות הקיומיות נוכחות תמיד. או שלא תמיד. אחרי שיסתיים השיעור ואלבש את המעיל. אחרי שאסדר את התיק ואאזן את כוס הקפה. אחרי כל זה, ייארז השבוע שנפתח בפוסט הקודם.
יוצא לי להאזין עכשיו יותר לעומק ל- Beck (הסיבה לכך תובהר אולי בהמשך), שזה מאוד נחמד לאור הנטייה המתגברת לרפרף על המוזיקה (יחד עם נטייה זו גוברים גם התיאורים המסולסלים המתלווים אל המוזיקה. אבוי!). Beck, שנעלם מעט מקדמת הבמה בתקופה האחרונה, עושה כרגע הכל מלבד להוציא אלבום משל עצמו. הזכרתי אותו למשל בהקשר של הפקת אלבומם האחרון והחביב של Stephen Malkmus and the Jicks, אך לצד זאת הוא הספיק גם להפיק אלבום ל-Thurston Moore  (סולן Sonic Youth) ול- Charlotte Gainsbourg, ולשתף פעולה עם שורה של אמנים מוכרים יותר ופחות (אציין למשל את שיר הפסקול לסרט Twilight  שהוקלט ביחד עם Bat For Lashes). על היעדר האלבום אפשר אמנם להבליג, אבל לא רק בגלל העבודה ש- Beck עסוק כרגע בפרויקטים אחרים. זה בסדר כי אפשר עדיין לחצוב דבר חדש מיצירותיו הקיימות, שהן רבות וטובות. כך למשל, בשבוע שעבר מצאתי לי EP מהנה ביותר שהופק ב-2005 ותחת חסותו של Beck, על-ידי אמנים המכנים עצמם Paza Rahm ו- 8-Bit. ה-EP מורכב מארבעה רמיקסים לשירים מהאלבום Guero, שנערכו בסגנון מוזיקת גיימבוי. זה לא מציק כמו שזה נשמע. למעשה, זה נשמע כך:
במילים אחרות: כיף גדול.

יום ראשון, 20 בנובמבר 2011

בלתי נראים

בהנחת התיק ולאחר מכן: בסידור האוכל במקרר, בשטיפת הידיים, בהרתחת המים בקומקום ובהגשת התה. בכל אלה ניכרים סימני השגרה המבורכת. עד כדי כך שבצאת יום שבת מקבל אתה בברכה את תחילתו של השבוע החדש, שאז יתחיל הסידור המוכר הזה של הנחת התיק ושתיית התה, ושוב תוכל להתערסל בידיה החמימות של השגרה. למרות הכל היה לי סופשבוע נחמד, אף שאינני יודעת כיצד להשיב לשאלה "מה אני עושה עם כל הזמן הפנוי". לפעמים אני מתהפכת במיטה. אני יודעת, אני יודעת, שם בחוץ ישנם "חיים". אך המיטה חביבה עליי במיוחד ויש גם שתי שמיכות. מנקודה זו אני יכולה להשקיף על לימודיי האקדמיים ולחשוב "כמה מיותר הוא כל זה!", ואז להתהפך בשנית ולחשוב: "אבל זוהי מסגרת חשובה". הרהורים כגון אלה תופסים חלק נכבד מאותו הפאי המכונה "זמני הפנוי". את יתר הפאי ממלאים החיים, החיים, החיים. שגרה מבורכת.
בעיקר אני מתגעגעת לאחותי, ששוהה כרגע בברלין (אף היא מואסת לפעמים בדרישה לנצל את הזמן הפנוי כולו, ועם תחושה זו אני מזדהה). מרחוק אני ממליצה לה על הופעות שאליהן הייתי הולכת בעצמי, לו רק הייתי שם. והיא בתורה, ממליצה לי על מוזיקה חדשה, שלא הייתה מוכרת לי לפנים. כך למשל, לפני כשבוע היא הייתה בהופעה, הופעת חימום דווקא, של הלהקה הצרפתית Syd Matters, שם שנוצר מהלחם משונה בין סיד בארט לרוג'ר ווטרס. בזאת מסתכם הדמיון לפינק פלויד, אך אם בכל זאת נועדו בלוגי המוזיקה להגדיר רק על דרך ההשוואה אומר כי הם מזכירים לי דווקא משהו מ-Grizzly Bear. אלא שהגדרתה של אחותי למוזיקה של Syd Matters מצאה חן בעיניי יותר: יש בהם משהו מפתיע. ואמנם, יש בהם משהו מפתיע. משום כך אלבומם Brotherocean לא נמאס עליי, גם בפעם העשרים שבו אני מאזינה לו. מלבד זאת, הוא תואם את קצב ההתהפכות במיטה. בניעור המחשבה המקניטה כי שם בחוץ ישנם "חיים".
 
     

יום שבת, 12 בנובמבר 2011

צימוק

אך אם היה כאן ביש מזל, היה זה רק למראית עין. מזל שהתחפש לביש מזל. כך, אפשר, חש אותו הצימוק הבודד שהתבצר בלחמנייתו התפלה. וכך, אפשר, חש הסולן של Yellowbirds כשהוא שר על אהבה, A color when you're blind. בעוונותיי השוויתי בין אהבה לצימוק, אף שכוונתי הייתה בדיוק להפך. ואולי לא לצימוק עצמו הייתי צריכה להשוות אלא לפעולת גילוי הצימוק, אם אמנם אפשר להגדירה כ"פעולה". כך, וודאי, הרגיש אותו הילד האומלל שגילה בלחמנייתו התפלה את הצימוק. אך שוב סטיתי מהעיקר.
השיא באלבומם החדש של Yellowbirds - פרויקט מוזיקלי של בחור אמריקאי בשם סם כהן, שמזכיר לי בקולו וניגונו משהו מ-WHY? - מגיע דווקא בתחילת השיר The Color. המנגינה החלשה, החשופה, בשילוב עם וידויו של כהן כי הוא אינו רוצה לראות את אותם הדברים שוב ושוב, מהדהדים אצלי עם אותן התחושות שכבר הזכרתי בפוסט הקודם, ושאליהן אני מתייחסת כעת בשנית. לכך מתווספת האמירה: Everybody seems to at least have heard of love, ולאחריה סוף-סוף מתגלה לפנינו הצימוק: Love - a color when you're blind. הלילה, למשל, חלמתי שאני מציירת בצבעי ג'ל זוהרים על אותו הבריסטול השחור, שלעיתים נוסף עליו צבע ולא הכל נדמים עליו לכתמים לבנים וזהים.


יום ראשון, 6 בנובמבר 2011

אפשר גם להרפות

יש אמנם רגעים שבהם העצבות נדמית לי עניין עמום, אור אדום שמהבהב ממרחק רב, בקצה הציר שעליו אני מסמנת את רגשותיי. למשל, ברגע הכניסה למכונית. שוב אינני יודעת מהו זה ששכחתי. אז מאותתת לי הנורה האדומה: העצבות, העצבות היא ששכחת. אך יותר משמפחידה אותי העצבות (כמגדלור היא מאותתת לי מרחוק: כאן נמצא הבית), מפחיד אותי הבוז. שוב נדמים לי כולם לכתמים לבנים על בריסטול שחור. בחורים עייפים ובחורות יפות עם מכנסי חאקי גבוהים. וקשת רגשותיהם (כמה שחוק הוא אושרם! ידיהם שחורות מעבודת הכפיים המבורכת), קשת רגשותיהם הבנאלית. אז אני יודעת - לא תחכום יש כאן כי אם בוז, בחסותה של ידיה המלטפות (השבורות, המעוקמות, הנהדרות) של העצבות.
גם המוזיקה יכולה להדמות לי ברגעים אלה לגוש אחד. כתם לבן על בריסטול שחור. וכל ה"אינדי" הזה שקשה לפעמים לפרק אותו לגורמים, בפנים מוארכות, שיער נפול, מראה טבעי, משולש על-גבי משולש. ברקע שרים Gong בעליצותם המעוקמת: Generations come and go, some get bitter and some let go. המרירות, מקור הבוז, היא שקשה לי במיוחד.
וכעת למוזיקה האחרת, זו ה"רלוונטית". ושלום ל-Tamaryn, הרכב שוגייז מסן-פרנסיסקו, שלפעמים נשמע לי כמו כל דבר אחר ולפעמים מצליח בכל זאת לחצוב איזה משהו (אך לא אשתמש כאן בדימוי הלב המאובן). אלבומם הראשון שיצא כבר ב-2010 התגלגל לידיי רק לאחרונה. ובכל זאת.. ובכל זאת. נכנסים אנו למכונית ושוב אנו נוסעים.
 


יום חמישי, 27 באוקטובר 2011

חלוקה

חובות, חובות, חובות. אני כותבת אותן על פתק קטן ומקווה שהיד האלוהית תמחק אותן, לפני ש... אבל הן הרי לעולם לא נגמרות! הגשתי את עבודתי האחרונה למזכירה העייפה ואמרתי שלום לחתול השמן. החלפתי חובה אחת בחובה אחרת. שטפתי את הדירה עם עדן ו. ואחרי-כן אכלנו יחד ספגטי בצלחות זכוכית חגיגיות. דיברנו על דברים משמחים אבל גם על כאלה שלא. ולא שזו החלוקה שנעשית אצלנו: בין שמח לעצוב. אך פעם היה נדמה לי שכך עובד העולם. אנשים היו מסתובבים אז עם כרס גדולה של שמחה. לא כולם, אמנם. לא כולם. אני קוראת בספרים הנכונים ויודעת שמבט אחד יכול למלא ואחר לרוקן. על המבטים הניטראליים לא רשום דבר ומכאן אני מניחה שהמציאות יכולה לרפא או לפצוע. לו רק הייתי לומדת לכתוב! הייתי רושמת את כל זה על פתק קטן ואז ממהרת למחוק.
בחודש האחרון ובהשראת אחותי יוצא לי להאזין הרבה ל- Male Bonding, להקת Punk לונדונית. את Male Bonding רציתי לציין כאן כבר מזמן.. עוד באלבום הקודם שלהם. כעת אוכל למחוק את שמם מרשימת החובות ולרשום לפניי להקה אחרת.
הנה כתבתי עוד פוסט. והנה, שיר שאני מחבבת במיוחד:

יום רביעי, 19 באוקטובר 2011

יום חדש

אך החיים ממשיכים, ולראיה: חילופי העונות והזמן ההולך ומתקצר. ב"זמן" אני מתכוונת לחופש, וב"חופש" אינני מתכוונת לדבר. בקרוב תתחיל שנת הלימודים השנייה שלי. משום כך אני מרגישה כעת בדחף הבלתי מוסבר, המוכר לתלמידי החוג לספרות, לתאר את הזמן בדימויים ליניאריים או מעגליים. אם הלילה ירד על העיר ירושלים והחדר החשיך בהדרגה זו כנראה הוכחה לכך שהזמן הוא ליניארי.. אלא שגם מחר כל זה צפוי לקרות ובמחזוריות זו יש תנועה מעגלית דווקא. עניין מבלבל!
השבוע, בין היתר, יצא אוסף הקלטות של Someone Still Loves You Boris Yeltsin. ל-SSLYBY הייתי מאזינה הרבה במהלך השירות הצבאי שלי, ואף ציינתי פה בזמנו את האכזבה שלי מהאלבום השלישי, שהרגיש לי כמו גרסא מתאמצת ללהקת האינדי החביבה. אולי בגלל זה נחמד לי במיוחד שכל ההקלטות המוקדמות שלהם, לרבות הקלטות שלא יצאו מעולם, קובצו לכדי אלבום חדש. שילוב בין ישן לחדש, ואפשר אף לחזק ולומר: שילוב בין ליניאריות למעגליות. עניין משמח!

קיים גם עניין משמח נוסף, אך לא נגדיר אותו כליניארי או מעגלי, והוא: עיצובו המחודש של הבלוג על-ידי חברתי הטובה עדן ו. על כך אומר תודה.
 

יום שישי, 30 בספטמבר 2011

השראה

כשאני מבקשת לעצמי השראה.. אך לעולם אינני יודעת מהיכן עליי לבקש. בעבר היה נדמה לי שרעיון ההשראה יובא מארה"ב. כיום נדמה כי הוא מיוצר בבלוגי המוזיקה, האופנה וה"לייף סטייל". עניין מאוס.
אני מקנאה באנשים יוצרים. אנשים שעובדים קשה ובמו ידיהם מייצרים "השראה".
ובהקשר הזה: Wilco.
אני מדמיינת איך בעתיד הרחוק מישהו יתקל באלבומים של Wilco – בכל האלבומים של Wilco – וירגיש כאילו נפל בידיו אוצר גדול.
ובהקשר הזה: The Whole Love, אלבומם האחרון, שהוא יפה, יפה.
מאז שחזרתי לישראל התגנבה ללבי המחשבה העצובה המוכרת: אולי יצירה אמיתית צריכה לנבוע ממקום של היעדר.
אני מקפיאה לתקופה קצרה את הבלוג. עד אשר יהיה לי מחשב חדש ומתפקד. ועד אשר ארגיש מלאה פחות וכתיבתי תהיה מלאה יותר.

יום רביעי, 21 בספטמבר 2011

אבק

מעולם לא התגוררתי מחוץ לעיר, אך בארבע השנים האחרונות התרחקתי מלבה הפועם. כעת, מיקמתי את עצמי מחדש בסמוך למרכז, באותה שכונה שבה גדלתי. ברחוב זה הייתי חולפת פעמיים ביום, בדרכי לבית-הספר התיכון. הנוף לא נתעמעם בזיכרוני, אך האבק הנערם בפינות החדר ומתחת למיטה – האבק הנצחי המאפיין את המגורים העירוניים בסמוך לכביש – דווקא האבק הזה נשתכח מלוח לבי. כשהייתי בת אחת-עשרה עברתי ביחד עם משפחתי לקנדה, ומחלון חדרי נשקפה מסילת הרכבת. האבק שנצטבר על המדפים היה שחור, אך נהניתי להאזין לשקשוק הרכבת הדוהרת, כשזו הייתה חולפת בסמוך לחלוני, ואז מתרחקת. בלילות הייתי חולמת על ישראל.
ציפיתי לקראת יציאתו של האלבום החדש של Stephen Malkmus and the Jicks, בידיעה כי הוא עתיד להיות מופק על-ידי הגאון-היוצר Beck. שיתוף פעולה בין שני אמנים אהובים הוא תמיד עניין מרגש, אך לרוב התוצאה נוטה להישמע לי יותר כמו פשרה מאשר משהו חדש וגדול יותר. האלבום החדש של Stephen Malkmus and the Jicks אינו מתפשר, אך לא בגלל שהוא גרנדיוזי יותר. עדיין יש כאן הצליל המוכר של סטיבן מלקמוס (שנשמע לי תמיד כמו מוזיקת רוק שהולחנה בימי הביניים), אך אפשר גם להבחין בהבלחות של בק, כדוגמת הקטע האינסטרומנטלי החללי והתלוש, Jumlegloss, או השיר הפולקי (No One Is (As I Are Be, שנחתם במפוחית המוכרת.
יצירה גדולה, כמו אהבה גדולה, לא צריכה להיות גרנדיוזית, ושיר יכול לרגש גם אם נדמה אותו להבלחה. לשקשוק הרכבת הדוהרת מתחת לחלון. כזהו Mirror Traffic, האלבום החדש של Stephen Malkmus and the Jicks.

לדף המייספייס

להורדת האלבום Mirror Traffic

יום חמישי, 15 בספטמבר 2011

ספטמבר

הקליפ האהוב עליי בשנה החולפת היה הקליפ לשיר Solitude Is Bliss של Tame Impala, להקת הפסיכדליה האוסטרלית, שהיא למעשה גם אחת הלהקות האהובות עליי כרגע.


ל-Innerspeaker, אלבום הבכורה של Tame Impala, שממנו לקוח השיר הנ"ל, יוצא לי להאזין יחסית הרבה. גם ל-EP הראשון של Tame Impala מ-2008 אני שבה להאזין בכל כמה זמן. לפני הטיסה לאנגליה התגלגלתי במקרה לאוסף דמואים מוקדמים של הלהקה, וביניהם גם כמה שירים שיצאו תחת שם הבמה הקודם שלהם: The Dee Dee Dums. כעת אני מאזינה גם לכל אלה.
את אהבתי ל- Tame Impala, כמו כל אהבה בעצם, אפשר למדוד באמצעות שני כלי מדידה: השכל והרגש. אך מה לעשות כשהרגש מהול בתוך השכל, כתיון הנספג לתוך כוסית מים צלולים? אודה ואתוודה: מלאכת הסינון וההפרדה קשה עליי במיוחד. לכן הכתיבה שלי יכולה להיות מכונה "סנטימנטאלית" או "מאוסה", אך לעולם לא "טכנית" או "עניינית". מדוע הכתיבה הרגשנית הזו כל-כך קשה לי, חודש אחרי? אולי בגלל המאמץ, השכלתני דווקא, הכרוך בבקשה לתרגם את רגשותייך לתוך אוצר מילים ענייני.
כשצפיתי לראשונה בקליפ לשיר Solitude Is Bliss חשתי ב"רגש" מסוים שנתרגם אצלי ל"אי נעימות" או "מלנכוליה" או "מועקה", או כולם גם יחד. הקליפ הכה בי (ובניסוח קלוקל זה אני מתכוונת לתגובה הרגשית האוטומטית שלי כלפיו) ככזה העוסק במוות ובהתמודדות עם המוות. ואמנם, מאוחר יותר קראתי פרשנות של מפיקי הקליפ שחילקו אותו למספר חלקים, הקשורים בשלבי האבל השונים. כל זה מאיר כמובן באור חדש את מילות השיר, כשקשה להתעלם מהאירוניה שבאמירה Solitude is bliss.
אכן, מעטים הם האנשים שיבכרו את הבדידות על-פני החברה ואת הגלמודיות על-פני הזוגיות. בחודש האחרון מצאתי עצמי מוקפת אנשים: סטודנטים זרים, מרצים ומתרגלים, בריטים במצבי שיכרות שונים. חברים. שבתי ארצה לחדרי הישן ועברתי לחדש. דלתו אינה נסגרת כראוי ומזוודות נערמות בפינתו.

כשהייתי באנגליה האזנתי בין היתר גם ל-Pond, להקה המורכבת משלושה חברים של Tame Impala. אלבומם השלישי, Frond, יצא ב-2010, באותה השנה שבה יצא גם Innerspeaker של להקת האם. כמו Tame Impala גם Pond מנגנים רוק פסיכדלי, אך בעוד Innerspeaker נשמע לי עדכני ו"בועט", Frond אלבום הרבה יותר קלאסי ומחויך. מאחר וכך הוא מזכיר לי דווקא את ההקלטות המוקדמות והבוסריות יותר של Tame Impala (בין הקלטות אלה בולט לטובה במיוחד הכיסוי של Tame Impala לשיר
Remember Me של Blue Boy).

הפוסט הזה מפוזר, אך כאלה הן גם מחשבותיי כרגע. בשבוע הבא אתפנה לסדר אותן מחדש.

לדף המייספייס של Tame Impala



יום שבת, 6 באוגוסט 2011

בעוד פחות משבוע

ביום שישי הקרוב אעלה על המטוס. לכן אני חשה כעת במתח מסוים. לא העלייה למטוס היא הגורמת לי למתח, אלא מה שמגיע לאחריה: קורס הקיץ, המפגש עם הסטודנטים הזרים, הלימוד האינטנסיבי בשפה האנגלית והידיעה כי לא אצליח לשתוק, אך גם לדבר ממש... גם בזאת על אעמוד.
אך אחרי שאקפוץ מעל למשוכת אוקספורד... כאן ההתרגשות גוברת על המתח. ומאחר והכרטיסים כבר כמעט מונחים אצלי בכיס החולצה, אפשר להתחיל להתרגש באמת מהמחשבה על ההופעות המתקרבות של
The Strokes. Pulp. Crystal Castles. Smith Westerns. Arcade Fire.
יהי כן.
האמת היא שכשאני חושבת על אנגליה בהקשרים מוזיקליים עולה לי תמונה אחרת לגמרי. מובן מאליו שאני חושבת על סצנת ה-Shoegaze, אך מה בדיוק אני חושבת, זאת אינני יכולה להגיד. בכל הנוגע לחינוך מוזיקלי אנגלי, פחות או יותר נעצרנו בבית בסצנת ה-Canterbury. אחרי כן דילגנו לארה"ב: ל-Pixies ול-Nirvana (ממוזיקת הדיסקו בחרנו להתעלם). לשוגייז נחשפתי רק שנים מאוחר יותר, כשמצאתי בבית את Loveless של My Bloody Valentine. איך הגיע לביתנו מעולם לא חקרתי, אך עובדה היא שלא הצהיר על נוכחותו, ולכן דבק בו חותם ההתנצלות הדבק בכל אלבומי המופת שאתה רוכש פשוט משום שאתה מוכרח.
עוד קפיצה... הפעם מעל למשוכת הזמן. 2011 ואנחנו חמישה ימים לפני העלייה למטוס. משום מה דווקא עכשיו מצאתי לי הרכב שוגייז להתנחם בו בכל אותן השעות המתות והמתוחות של הלילה. The Bilinda Butchers, הוא נקרא. וכן, זו מחווה לזמרת של My Bloody Valentine. מדובר בשני בחורים המגיעים בכלל מסן פרנסיסקו, אך כזו היא המוזיקה של שנת 2011: נטולת גבולות. לכן אין יותר מדי משמעות לכך שאת ה-Strokes ו-Arcade Fire אני אראה דווקא בבריטניה. המשמעות היא בעצם המעמד: בהיותך מוקף באנשים המתרגשים כמוך מעלייתה של הלהקה על הבמה.
אשוב לכאן בספטמבר.
להאזנה והורדה חופשית של האלבום regret, love, guilt, dreams (בחינם או בתשלום)

יום חמישי, 4 באוגוסט 2011

אם כבר

אם כבר אהבה...
האם אינכם חשים כי בלוגי המוזיקה מקניטים אותנו בחיזוריהם התכופים? ואמנם, את אהבתם של אלה נוהגים המלומדים להמשיל לנשיקת לחי רפה או לנשיקתה של אישה המופרחת לאוויר. הבה נתעכב לרגע על מחווה זו: האם אין בה איזו טבעיות המעידה על רצון בקרבה? אלא שאני טוענת דווקא להפך: יש בה ריחוק ומשום כך נעדרת ממנה גם כנות. המלומדים יאמרו כי פשטות שנעדרת ממנה כנות היא וולגאריות סתם. אך מה יגידו על כך בלוגי המוזיקה המתוחכמים, בהגישם את הלחי השנייה לנשיקה?
יום אחד, כשיקיץ הקץ על בלוגי המוזיקה, אקפל את כל מכתבי האהבה המאוסים ואניח אותם באיזו מגירה. אך בינתיים, היות ואני עדיין נעתרת לחיזוריהם, יש מקום להעביר את הבשורה, אף כי זו מועברת אליכם מסוף השיירה, שם משתרך לו הקוף המסכן שלנו, צעד אחד אחרי כולם.
בשיר הפותח את ה-EP החדש של TV Girl, הלהקה המתוקשרת ביותר לאחרונה, נאמר כי:
She'll love you for an instant but how quickly she forgets
אך לומר כי יש בכך איזשהו רמז מטרים לגורלה של הלהקה יהיה אכזרי. ובכל זאת, כמה קל להתאהב וכמה קל לשכוח. ולפעמים אף נדמה כי רגע ההתאהבות כורך בתוכו כבר את רגע השכחה. כך טוענים המלומדים, וכך טוען גם הקוף בעת שהוא מסייע בדרדור האבנים מראש ההר. אך האמנם נאמין גם אנחנו כי לא קיימת אהבה גדולה יותר מאותה נשיקה רפה, שמפריחים לעברנו לפעמים בלוגי המוזיקה?
להשמעה והורדה חופשית של ה-Benny and the Jetts EP

יום ראשון, 31 ביולי 2011

מחבבת

עבר זמן מאז הרהרתי בתכליתו של הבלוג, בקיצור עבר זמן מאז התלוננתי. אך לאחרונה אני חושבת שאולי הקונספט הזה של בלוג מוזיקה שהוא גם יומן, או יומן שהוא גם בלוג מוזיקה, מעט מיושן. הרבה יותר פשוט להעלות שיר שאתה מחבב ולצרף קישור להורדה:
לדף ה-bandcamp של Chrome Sparks (הורדה בחינם או בתשלום)

יש ל-Pavement שיר שאני מאוד אוהבת, אולי שיר הרוק העצוב ביותר ששמעתי לאחרונה, שנקרא The Hexx. באחד הבתים לקראת סוף השיר, סטיבן מלקמוס מודה כי:
Architecture students are like virgins with an itch they cannot scratch / Never build a building till you're 50, what kind of life is that
ואף שאינני לומדת ארכיטקטורה, קורה שכך בדיוק אני מרגישה. למשל, כשאני קוראת על ג'רמי מלווין, בחור בן 20 העונה, בין היתר, לשם הבמה Chrome Sparks. ולא שהייתי רוצה לחנוך פרויקט צ'ילווייב משלי (אף שהמחשבה אכן קוסמת לי). אך לפעמים אני חוששת שאבנה את הבניין שלי רק בגיל 50. ואולי לא אבנה אותו כלל, שכן כאלה הן ידי הרומנטיקן: כבולות באזיקיו שלו עצמו. אזיקי הכתיבה. אכן, הרבה יותר פשוט להדביק שיר מלנסח פוסט כתוב.
באופן כללי קל יותר לחבב מאשר לאהוב. וכשאתה מפטיר איזו אמירה כללית בדבר יופיו של פלוני, אין בכך כל התחייבות. אך לא כך הדבר כשאתה מעלה את הדברים על הכתב. כאן כבר הצהרת נאמנות. לכן אנו נוטים להזדרז להביע הסתייגות. ההתחייבות מכבידה על לבנו הצעיר, ההפכפך.
בדיעבד הפוסט לא היה על כתיבה אלא על אהבה.

יום שלישי, 26 ביולי 2011

מעל לאדמה

אחח... כשהייתי צעירה יותר. האינטרנט עדיין לא מימש את הפוטנציאל המלא שלו. ואני תרתי אחר בני שיחה אינטרנטיים. שאיתם יכולתי להחליף רשמים מוזיקליים. מעמד עגום.

הייתה תקופה שהייתי מתכתבת, באנגלית שבורה למדי, עם בחור מאנגליה שהאזין הרבה ל- Pavement. בהתכתבות מלאת פאתוס הזכורה לי במיוחד (אך כאלה הן שנות ההתבגרות כשהן נאחזות בקביים החברתיים המכונים "אינטרנט": מלאות פאתוס), כתבתי לו איך בעיניי, העתיד המוזיקלי טמון כולו במוזיקה האלקטרונית. את יהבי השלכתי על מספר הרכבים סמי-חתרניים, ובמיוחד אהבתי להאזין ל-
Sébastien Schuller. אך לא נדמה שהבריטי התרשם מנבואת הזעם שלי. חזרנו לדבר על סטיבן מלקמוס. אחרי זה התגייסתי לצבא והפסקנו לדבר. האהבה למוזיקה האלקטרונית גם היא דעכה, והוחלפה באהבה לרוק פרוגרסיבי. וזוהי חברים, ההיסטוריה כולה על רגל אחת.
כעת אנו שוב בעתיד ועומדים על שתי הרגליים. בעצם, העתיד לא שונה כל-כך מהעבר. גם כאן ההתכתבויות האינטרנטיות-מוזיקליות. וגם כאן הפאתוס. אבל סוף-סוף, נדמה שהאינטרנט מימש את הפוטנציאל שלו.
השבוע אירעו שני מאורעות מוזיקליים (בחוג לספרות היינו אומרים שבהגשמת שני המאורעות העבר נארג לתוך העתיד בדמות ההווה): שבתי להאזין ל- Pavement מצד אחד, ומצאתי לי הרכב סמי-חתרני שמזכיר את Sébastien Schuller, מן הצד האחר. Emily Reo הוא נקרא. אורלנדו היא עיר מוצאו. במרכזו עומדת אמילי. סביבה נאספים, משום מה, כמה בחורים בתחתונים. המוזיקה אמנם הרבה יותר עמומה מהמוזיקה האלקטרונית של סבסטיאן, אך ברקע ממשיכה להסתובב לה אותה קרוסלת רפאים. דימוי מאוס, כן. אך עם זאת, שובה לב. במיוחד באותם רגעים שבהם ידה של הנוסטלגיה על העליונה.

לדף ה-bandcamp (חינם בלי רגשות אשם)

יום שישי, 22 ביולי 2011

קיץ עמום

אם תשאלו את השכן שלי אם לא מפריע לו הבור הגדול שנפער בפתח ביתו, הוא יענה לכם: כן.. אבל הנוף! לכן הוא מתרגש כעת לקראת ארוחת הערב המשפחתית שעל גג ביתו המפואר, המנצנץ לעת ערב באור המנורות המתכתי, היוקד. הוא לבוש בחליפה אפורה ונעליו חורקות כשהן פוגשות בחצץ, בעת שהוא מתקדם לעבר דלת הכניסה האחורית (מתחת לקדמית, כאמור, נפער הבור). יום אחד, למגינת לבם של חתולי הרחוב, ימלא החצץ את הבור.
לאלבום החדש של Slow Loris, פרויקט lo-fi של בחור אמריקאי בשם ווסלי דויאל, קוראים: Routine Glow. ואכן, ברגעים מסוימים אפשר להבחין בזוהרו. לא עוד אור מתכתי, יוקד, אלא נהרה פנימית, עמומה. כך נשמע הקיץ שעבר וכך גם נשמע הקיץ הנוכחי. כמו מרבית להקות ה-lo-fi גם כאן הצליל לא מלוטש, אך לא במובן החובבני של המילה, אלא במובן החביב. אמנם חציו הראשון של האלבום עולה על חציו השני, אך כך קורה לפעמים ב-lo-fi. האור מתעמעם. והלילה יורד. לרווחת חתולי הרחוב.


יום רביעי, 13 ביולי 2011

תפאורה

אני אוהבת את החדר שלי, אך עדן ו. לא אוהבת כשאני מכנה אותו "תפאורה". בימים האחרונים אני מנסה להביא את עצמי לכתוב ולא מצליחה. לא רק פה אלא בכלל. אבל אם אנחנו כבר פה, אתאר לפניכם את החדר שלי: במרכזו יש מיטה ומעליה תקרה גבוהה במיוחד. הקירות עשויים אבן, מלבד קיר גבס אחד המפריד בין החדר לשירותים. על קיר זה תלוי פוסטר גנוב (גונב ומתבייש). מאחורי המיטה יש... נו, נקרא לזה משענת. נוח לקרוא שם ספרים, וגם הרבה ספרים ישנם, מסודרים על-פני שלושה מדפים: במדף העליון יש ספרי ילדים לרוב ושני ספרי תנ"ך (אחד קיבלתי בתיכון, השני בצבא). במדף שמתחתיו יש בעיקר פרוזה, אך גם אנציקלופדיה מאוירת. במדף התחתון (זה כבר מחובר למה שכיניתי "משענת") יש בעיקר ספרים לצרכי לימוד, אך גם כאלה שאני קוראת עכשיו סתם. שיקרתי כשאמרתי מקודם שיש שני ספרי תנ"ך במדף העליון, אחד מהם נמצא כרגע במדף התחתון. מלבד זאת על המדפים ישנם: גלויות, ציור שעדן ו. ציירה, תיבת נגינה שלא עובדת, שעון קוקייה שלא עובד, תמונה שלי מהגן עם כובע טמבל מבד ג'ינס, מנורת לבה שקיבלתי מאחותי לבת מצווה ולא נעשה בה שימוש ומנורת קריאה שנעשה בה שימוש. ליד המיטה עומדת מכתבה מעץ שהגיעה מאפריקה, ולא נחטא לאמת אם נקרא לה "שולחן איפור". משמאל לשולחן האיפור נמצא שולחן כתיבה, או אפשר: "שולחן מחשב". השולחן בצבע לבן והידיות שלו הן כעין יהלומי פלסטיק, המשווים לו מראה יוקרתי. בחדר יש גם ארונות ופסנתר, והכל עשוי בטוב טעם, בקיצור.
אך מדוע חשה אני כרגע עצבות? אולי בגלל שמניתי חפצים מחדרי כדרך שאדם מונה עודף. עשיתי זאת בחשדנות ובריחוק. אך מעל לכל עשיתי זאת בלגלוג. אני מתנצלת על הלגלוג ומתחילה את הפוסט מחדש:
השבוע קניתי מיטה לדירה החדשה, זו שאעבור אליה בקרוב. את דגם המיטה, כך הסביר לי המוכר, מכנים הסטודנטים: "רפסודה". ואכן אפשר לדמיין כיצד זו מפליגה לה הרחק, הרחק... אך זוהי מחשבה מאוסה במיוחד. לאמיתו של דבר לא הייתה כל רפסודה וגם לא אוקיינוס להפליג בו. היה מוכר פלרטטן, קרש ומזרן. השילוש הקדוש, רבותי, ובמחיר מציאה.
כיניתי את המחשבה על הפלגת המיטה "מאוסה", אך מאוסה ממנה היא הפלגת האדם בזיכרונותיו שלו. כאן אין עוד דימוי של אוקיינוס אלא של ביצה, ובתוך עיסה עכורה זו שוקע האדם עד לקודקודו ממש.
כשאני מאזינה לאלבום הבכורה המדובר של Unknown Mortal Orchestra אני מרגישה כאילו מישהו אומר לי משהו שכבר שמעתי. אך אולי לא שמעתי ממש, אלא היה זה מעין חלום. לכן הדברים נשמעים לי כעת כמו מבעד לספוג (נו, זהו אפקט מוכר). השיר Strangers Are Strange, שהוא ללא ספק אחד משיאי האלבום, נשמע כמו שיר של Ween שמעולם לא הולחן. אחריו מגיע השיר הנפלא Boy Witch, שיר שצריך לגלות כל פעם מחדש ונדמה לניסיון להבחין ברוח רפאים בתוך עננה של אבק. שיר זה חותם את האלבום, ולאחריו שב החדר להיות שקט. בשקט מוכל גם הייאוש. אך אפשר כי החופש יגיע בסופו של דבר. תגיע גם המיטה. והחדר הריק יתמלא.

להאזנה רציפה לאלבום Unknown Mortal Orchestra

להורדת האלבום

יום שלישי, 5 ביולי 2011

"האלבום הראשון"

בפוסט הקודם נאמר משהו, כמעט באקראי (אך לא היה זה אקראי כלל וכלל!), בדבר אלבום נוסף, שכונה גם "האלבום הראשון". כעת ציבור הקוראים הדמיוניים דורש לדעת: אלבום ראשון זה, מה טיבו? וכינסו אפילו עיתונאים דמיוניים והתקינו במה (פודיום מוארך). על הבמה בקבוק מים מינרלים: אחד. פטיש: אחד. סוף-סוף הגיע גם שופט. השופט הזה הוא אני: יעל: אחד. שלום, אני אומרת. וגם: נעים לי מאוד, מאוד! אלא שכמה נפלא ומוזר הוא כל זה! יש שופט אבל אין נאשם. אין גם אשמה, רק נרגנות כללית על שהטריחו כל-כך הרבה עיתונאים דמיוניים ושקדו על התקנת הבמה (למעשה קוראים לזה "Lectern"). השופט, אתם רואים, אדם פזיז. מתחייב על קיומו של אלבום ראשון, רק כדי לדחוק אותו אחרי כן מחמת אלבומים נוספים (כולם, כולם ראשונים בעיניו!). כאן מקרה אנושי מורכב! השופט הוא גם הנאשם. הוא מציג לפנינו את האלבום בביישנות. שופט ומתבייש. כעת הוא לוקח שלוק מבקבוק המים המינרלים: שלוק אחד.
מעולם לא היטבתי לשפוט אלבומים. לשפוט בזריזות, בחדות, תוך השמעה אחת ובהינף המקלדת. לאלבום החדש של Ty Segall חיכיתי בציפייה מסוימת. צפיתי, כמו רבים אחרים, בבחור הבלונדיני החביב הזה, המעט זייפן (זייפנות כנה שכזו נוטה לפרוט על מיתרי לבן של הבנות, אך בד בבד מעוררת בהן אכזריות), כשהוא שר את שיר הנושא של האלבום החדש בשירותים מסוגננים כלשהם (צחנה מסוגננת). האלבום הגיע בזמן טוב. Hello Monday, אמרתי לו, ו- Goodbye bread. זה נשמע הגיוני בזמנו. עכשיו זה נשמע לי מעט כבד מדי, מלוטש מדי. חסר, אולי, את הברק הנערי הראשוני. יש אמנם רגעים מסוימים באלבום שממעכים את לבי, אך אחרים נשמעים לי כמו ניסיון למסגר נעורים. קצת כמו הבקשה לצלם קליפ מחתרתי בשירותים מסוגננים מדי. אך מה נאמר על כל זה? שופט ומתבייש. את Ty Segall אני בכל זאת אוהבת. כנראה אמשיך גם לאהוב.
להאזנה רציפה לאלבום Goodbye Bread

יום רביעי, 29 ביוני 2011

בעוד כחודש וחצי

אבל כמה פשוט להפיח בנו תקווה מחודשת! כאילו כל החיים אנחנו רק מחכים שמישהו יגיד לנו "אבל אולי יהיה פקטור", ותכף אנחנו ממהרים לענות אחריו "אמן!". וכך אמנם קורה בחיים. ואם בפוסט הקודם הזכרתי את אמו של הנס הקיפוד, הרי שעכשיו אני מעלה לפניי דווקא את דמותו של החותר הזקן, ברגע בו נודע לו כיצד יוכל להסיר מעליו את הקללה (זו הכובלת אותו אל סירתו), ובפעם הראשונה מזה שנים נולד בלבו חיוך. אך שמא האנלוגיה הזו מתקתקה מדי? אם ככה: לעזאזל עם האנלוגיה. עולם הדימויים שוב נאלץ להסיר את כובעו בפני הריאליזם (המצאה חן בעיניכם ההאנשה?).
בעוד כחודש וחצי... אבל זה נדמה כל-כך מופרך בעיניי, שאינני מצליחה אפילו לדמיין את כל זה: קורס הקיץ באוניברסיטת אוקספורד, ולאחריו: ההופעות, המחזה של שייקספיר, הישיבה הבטלה הזו על כוס בירה בצהריים באיזה פאב בלונדון (סופי אומרת כי שתיית בירה בצהריים מסמלת עבורה את החופש המוחלט)... ולאחרי כל זה: השיבה לארץ, לדירה החדשה עם השותפים החדשים, האהובים. כאילו מישהו פמפם במשאבת אוויר את ראשי הקטן, דמוי המלון, והוא מאיים להתפקע. אך כך אמנם קורה בחיים, ויעיד על כך: הריאליזם.
המוזיקה בתורה, גם היא מולידה בלבי חיוכים. ההופעה של Cut Copy ביום שישי האחרון הייתה כל-כך טובה, כל-כך משמחת, שהרגשתי איך המנגנון הפנימי מתניע את עצמו מחדש... ושמעתי אותו עושה "קליק". כעת אני מאזינה לשני אלבומים שמשלימים עבורי את התהליך הזה. רציתי לכתוב על "הראשון", אך הנה אני מוצאת את עצמי כותבת דווקא על "השני" (מדורג לפי סדר ההורדה). יש משהו ממכר באלבום החדש של Washed Out. אין זו תולדה של ההייפ שנוצר סביבו, וגם לא של ההייפ שנוצר סביב העטיפה שלו... הוא ממכר בהיותו אסתטי. אך מעל לכל: הוא ממכר בהיותו משמח.
כעת אשוב להווה.

לדף המייספייס


יום שישי, 24 ביוני 2011

כלי למדידת המרחקים

הבעיה היא שבכל אני מערבת את הרגש. אבל מילא הרגש... למי בימינו אין רגש? הבעיה היא בזיכרון. ואף זאת עליי לחדד, שכן כוונתי אינה לזיכרון כעומד בזכות עצמו (אם אכן עומד הוא בזכות עצמו), אלא להתבוננות המאוחרת, המאוסה והבלתי נגמרת. ההזכרות הפעילה, הטפילית (וכאן אני שומעת את מילותיה של כרמל א. כאיזשהו מלמול רחוק שעליו גובר שאון התודעה הרוחשת תמיד: "על הכל אחראי הדופמין... וזה קורה בעיקר בלילה ובעיקר אצל נשים". אך אולי לא ציינה היא את ה"דופמין" אלא גורם אחר, ומכאן שעשיתי כאן עוול נוראי, לא רק לדופמין היקר, אלא למדע כולו. על כך התנצלותי הכנה).
שלשום חלמתי שאני טובעת. אך אפשר גם שלא טבעתי, אלא הייתי פשוט כך: שקועה בתוך המים. וזה סימן, כנראה, לכך שהמאוורר עשה את עבודתו נאמנה. אבל ההרגשה הזו, של להיות שקוע בתוך המים, לא הייתה לי נעימה. עכשיו כשאני הופכת בדבר, נדמה לי שאותה הרגשה ליוותה אותי במהלך היומיים האחרונים... עד לרגע בו התעוררתי היום משנת הצהריים הטרופה, כאדם שאוחזים בשערותיו ושולים את ראשו הרטוב מתוך גיגית של מים.
שוב אני כותבת דברים חסרי פשר, וזה סימן למעורבותו של הרגש. אבל היום מדדתי את המרחק שבין הבית לאוניברסיטה וגיליתי שבדרך חזרה האזנתי לשני שירים יותר מאשר בדרך הלוך. וזה אומר שבממוצע הדרך ארכה אלבום שלם של Hooray For Earth. וזה אומר... ששוב אני כופה את המוזיקה על הפוסט, ואת בן הכלאיים הזה שחציו מוזיקה, חציו מילים ריקות, אני מאמצת אל לבי, כדרך שאמו של הקיפוד הנס אימצה אותו אל לוח לבה, על-אף הכיעור שבו. ומגעו היה רך.
נזכרתי ב
פוסט הקודם שכתבתי על Hooray For Earth. זה היה לאחרונה ולכן אני מרשה לעצמי לגלוש כאן בתיאורים חסרי פשר, מבלי להרחיב את הדיבור על המוזיקה עצמה. המוזיקה עצמה משמשת אותי למדידת המרחקים, בעוד המילים משמשות אותי לביאור ולהסבר... ואולי דווקא הן המסבכות את הכל. אך לא יפה להאשים תמיד את המילים. האמת היא, שהבעיה היא ברגש. בכל אני מערבת את הרגש.

להורדת האלבום True Loves

יום שבת, 18 ביוני 2011

דברים יפים ריקים

שלום, שלום!
שלום למילים הריקות. עוד חמש עבודות מהיום לא אדע כיצד להשתמש בכן בצורה הגיונית. כשאפתח את הפה כל שייצא החוצה זה: "וכך נרקמת משמעות הסיפור, בתווך שבין הקורא לטקסט". לא תהיה משמעות וגם לא יהיה טקסט, אבל המילים בכל זאת ייאמרו, והמשמעות תמשיך להירקם לה בתווך שבין הקורא לטקסט.
שלום, שלום!
שלום למילים הריקות. ייתכן שבתקופה שבה המילים מתרוקנות גם המוזיקה מתרוקנת. ייתכן. לכאורה הייתי יכולה להעלות כאן מספר המלצות, אילו רק הייתה לי הסבלנות לנסח סביבן איזושהי... מחשבה. עדיפות הייתה ניתנת כמובן למחשבה נוגה (נוגה ולא מתבכיינת!). (לפעמים אני חוששת שאני מתבכיינת ולא נוגה).
מחשבה, למשל על ה-EP החדש של Giraffage, אמן צ'ילווייב מסן פרנסיסקו. ה-EP נקרא Pretty Things, ואמנם מכיל יופי מסוים. וסוף למחשבה.

להשמעה והורדה חופשית של ה-Pretty Things EP

יום חמישי, 9 ביוני 2011

חברות

טוב שהוכח כי קיימת מציאות ממשית הנמצאת מעבר לגבולות התודעה הפרטית. כך יכולים אנו לתלות את רגשותינו באיזושהי נקודה חיצונית, בדרך שדלת נתלית על ציר חורק ורעוע. את העצבות שלי אני תולה כרגע על עומס הלימודים, וחשה איך זו חורקת סביב ציר לא לה. לא, המציאות החיצונית לעולם אינה יכולה להיות המקור הבלעדי לעצבות. קיים גם ציר פנימי, מקובע ומשומן היטב, שסביבו היא נעה, במין תנועה חרישית אבל מורגשת היטב. אלא שנוח יותר להשיב: אני עצוב בגלל הלימודים, או בגלל שלבי נשבר, או בגלל השד יודע מה, העיקר שיהיה גורם חיצוני. לפעמים אני מבקשת לחמוק מכל זה, אלא שאז שוב חובטת המציאות בכנפיה הגדולות והגסות. והיא אכן קיימת, המציאות החיצונית, אין לטעות בדבר.
אך לא כל הצירים החיצוניים חורקים כשאנו תולים עליהם את כובד רגשותינו. למשל: ציר החברות. אני אדם רגשן, וזה כנראה אומר שיש בי מידה מסוימת של אכזריות... אבל על כל הסנטימנטים האלה שלי יודעים להתגבר חבריי. החיים, ככלות הכל, אינם במקום אחר. לכן טוב שיהיה מי שיגיד לך:
Get back into the rhythm of things and come to the bar, ואם יוצא במקרה שזה Pete and The Pirates, אז שיהיה כך!
את השיר Come to the Bar אני אוהבת במיוחד, ולמעשה הייתי יכולה להסתפק רק בו (אבל טוב שיש גם המשך לאלבום). הוא מזכיר לי, בעצבות המשמחת הזו שלו, שיר אהוב אחר. וזה בתורו מזכיר לי דבר נוסף... החיים לא כאלה נוראיים. אפשר אפילו לחגוג אותם, אם מתחשק.



לדף המייספייס


להורדת האלבום One Thousand Pictures


(ותודה לאייפוד רעב)

יום שלישי, 31 במאי 2011

מתבגרים (שוב ושוב)

מאוסים בעיניי במיוחד אותם הסטודנטים המתרפקים עד בלי די על חייהם הסטודנטיאליים. סטודנטים שכאלה, כשהם ניגשים לספר לך על מצוקות היום-יום שלהם: הריבים עם השותפים, העבודה הקשה מאחורי הבר והמטלות הבלתי נגמרות, הם עושים את זה במעין קריצה. כאילו אימצו לעצמם את השיח הסטודנטיאלי, שעיקרו תלונות, אבל רק כלפי חוץ, כמעין קליפה מבריקה, בעוד הפנים נותר ריק. כמה מבריקה הקליפה הזו, וכמה הם סובלים! כרמל ג. הייתה משיבה על-כך בפשטות: "הם חוגגים את זה". שמא גם אני מתרפקת על מצוקות חיי הטריוויאליות? אבל לפעמים אני מרגישה כאילו אני מעין אצה, שלא חוגגת את הקיום שלה, אלא פשוט כך: מתקיימת.
בשבועיים הקרובים יתקיימו שני "מאורעות" שאני לא יודעת כיצד לציין: הראשון הוא יום הולדתי ה-23 (הידד), והשני הוא שנה לבלוג (היפ, היפ). מאחר ואני לא מצליחה לחשוב על פתרון חגיגי, אני מציינת אותם סתם כך, בדרך אגב, ומותירה את העניין בידיו של הקורא: שידמיין לו חגיגה מפוארת, הרבה אנשים רוקדים, וכולם שמחים כי סוף כל סוף לא צריך לחשוב אלא אפשר סתם כך, להתקיים.
עכשיו כשאני חושבת על זה (אבל אני הרי חושבת על זה כל הזמן), "להתקיים" זה לא פתרון גרוע כל-כך. החיים זורמים מאליהם ובלאו הכי אני שומעת מוזיקה... אז שיהיה.
בשבועיים האחרונים אני מקשיבה הרבה לאלבום החדש של מיודענו הקנדי Chad VanGaalen. האלבום Diaper Island מסמל את המעבר של צ'אד ממוזיקה שנעה בין פולק לאלקטרוני, למוזיקת רוק ממש. אלא שהסברים מוזיקליים שכאלה לרוב גורמים לי לשעמום, ותסלחו לי אם אני כובשת כרגע פיהוק. בסופו של דבר המוזיקה לא צריכה "לדבר בעד עצמה", אלא "לנגן בעד עצמה". וזה בעצם גם היופי שלה: היא לא זקוקה לתמלול. משונה שדווקא באמירה הזו אני מבקשת לציין שנה לבלוג.

לדף המייספייס


יום חמישי, 26 במאי 2011

מתבגרים (שוב)

הייתה לי איזו שאיפה מעורפלת להספיק לכתוב על Puberty (הכוונה ללהקה, לא לשלב הזה בחיים), בטרם מסתיים לו השבוע (הכוונה לשבוע הלימודים). איכשהו השאיפה הזו נדחקה עד ליום חמישי, הוא היום הזה ממש. בחיים קורה שקורה הבלתי ייאמן, ואתה מצליח לסיים את העבודה הזו שדחית עוד מסוף הסמסטר הקודם. אתה לא רוצה להשתחצן אבל זו כנראה העבודה היבשושית ביותר שכתבת. ובכלל, נדמה שהחיים מאירים לך פנים, סוף-סוף!
Puberty הם פרויקט צדדי (אבל להקה בזכות עצמה) של לארס פינברג וסוזנה וולבורן מ-
The Intelligence. לאחרונה יצא להם סינגל (7") שמכיל שני שירים רקידים במיוחד. כמו עם להקת האם, גם המילים של Pubertyמשקפות איזה שעשוע בסיסי, אולי מעט מורבידי. כך למשל, בשיר "Parties" וולבורן מכריזה משהו בסגנון: "הלוואי שהייתי מתה, וזה הלא כל-כך פשוט לביצוע, אבל אני לא יכולה כי אני צריכה ללכת למסיבה הזו הלילה". המאזין המתבגר נאלץ להסכים ולייחל לכך שבמקרה גם הוא יהיה באותה מסיבה.



להורדת ה-Invitations 7″

יום שבת, 21 במאי 2011

תחומה בגבולות השפה

למעשה קורה כאן דבר מוזר למדי. שהרי בעת שאני מתבקשת להוכיח, בהסתמך על מאמר מהימן, כי אנו, בני האדם, מקיימים בהכרח קשר עם העולם החיצוני, כלומר יוצאים מן השפה אל העולם ולהיפך (רוצה לומר: אנחנו לא חיים במטריקס וכו' וכו'), הרי שבימים האחרונים אני מוכיחה את ההיפך הגמור ותוחמת את עצמי בגבולות השפה. "זוהי תחילתה של תקופה מופלאה" לוחש הלחשן מתחת לבמת התיאטרון, "תקופת המבחנים" (הבנתם?? יש כאן מטאפורה על החיים). כמה מדהים! החיים ממשיכים להתקיים גם בלעדיי. אני כאן, והם שם, הרחק, הרחק, ורק ריח המדורות שמזדנב לו מבעד לחריץ שמתחת לדלת, משמש עדות לכך שהם אמנם ממשיכים להתקיים. אבל באמת, אם יש חג שזוכה בתואר "החג הפרימיטיבי", הרי שזה ל"ג בעומר (ואני לא אומרת את זה בהתמרמרות).
בקיצור, להלן המלצה מוזיקלית, תחומה בגבולות השפה, כיאה להמלצות מוזיקליות:
את Sea Oleena הכרתי בשבוע שעבר דרך חברי לאינטרנט יפתח, וכבר בשמיעה ראשונה ידעתי (אבל אל נא תקראו לזה "אינטואיציה נשית"), שאני עתידה לציין אותה מעל דפי הבלוג. אני לא רוצה להגיד שיש איזשהו מתכון בטוח למוזיקה שאני אוהב, שהרי לא כל הפקת חדר שינה, מלווה בפסנתר ומושרת בקול עצוב-מתוק, מביאה אותי לידי התרגשות. לפעמים הפקות שכאלה מסתכמות בקיטש סתם, ולרוב הן מסתכמות בסתם סתם. למעשה, גם Sea Oleena נעה על הגבול הדק שבין מלנכוליה לקיטש, אבל זה בסדר כי זה לגמרי עובד. מלבד זאת, כל ההקלטות שלה הועלו ל-bandcamp להורדה בחינם. ומלבד זאת, ישנו השיר הנהדר הזה:





והשיר הנהדר ההוא:



לדף ה-bandcamp


(זה כנראה המקום לומר שאני תמיד שמחה להחליף המלצות מוזיקליות, דרך המייל או ה-Last.fm).
(וזה המקום לאחל חג שמח).

יום שישי, 13 במאי 2011

סימן

היד קלה על השאפל. סימן שאני חשה קוצר רוח או שעמום. אין לך תכונה גרועה יותר משעמום. הבהייה הסתומה הזו בחלון (הידעתם כי בכיס אחד במעילי ישנו חור גדול? אם תניחו בכיס זה מפתחות שוב לא תמצאו אותם לעולם).
האין זו פתיחה טיפוסית לפוסט? אפשר לחשוב שאני לועגת לעצמי (ואמנם כך, לועגת אני לעצמי. במידה וברוח טובה תמיד, תמיד). בכל זאת יש כאן איזשהו עוקץ ועל כן אני מבקשת מראש את סליחתו של הקורא.
ושוב אין אני יודעת מה לכתוב, וזה ללא ספק סימן שאני חשה קוצר רוח או שעמום (אם אניח את שתי רגליי על המחשב, כאילו היה שרפרף, ישמיע הוא חרחורים מטרידים של גסיסה). אנשים טועים לפעמים ומחליפים בין תחושת שעמום לעצבות, וחושבים: "הנה שוב אני עצוב.. מין רגש נשגב", אף על-פי שמאחורי הבהייה הסתומה הזו בחלון לא מסתתר דבר, מלבד איזו אטימות אטומה.
החדשות הטובות הן שמצאתי לי להקה מעוררת במיוחד, כזו שמוציאה אותי מאדישותי ושוב מאפשרת לי להרגיש מין רגש נשגב שכזה. Snowman התחילו את דרכם המוזיקלית באוסטרליה, אך עברו לפני מספר שנים ללונדון, במטרה לפנות לקהל מאזינים רחב יותר. הם עושים רוק "אלטרנטיבי" שכזה, ששוב אין באפשרותי להגדיר (זה באמת כזה משנה? נניח אם כן שזה נשמע לי כמו רוק פרוגרסיבי אפל במיוחד). החדשות הרעות הן שהגעתי אליהם מעט מאוחר מדי ו- Snowman כבר הספיקו להודיע שהם מתפרקים... כך! ממש לפני צאת אלבומם האחרון, Absence, שזה כמובן שם מאוד סמלי לאלבום של להקה מפורקת (בחוג לספרות אוהבים סמליות). נו ובכל זאת, עדיף מאוחר מאשר... ומחר יתחיל לו יום חדש, רענן יותר.

לדף המייספייס

להאזנה רציפה לאלבום Absence


להורדת האלבום

יום שלישי, 3 במאי 2011

ושוב

לא נעים להודות בדבר, ובמיוחד לא בחברת המשוררים (ובפרט המשוררים האובדניים), אבל הלב (במובנו המטאפורי), באותה מידה שהוא מסוגל להצטמק, כך הוא גם יכול לשוב ולהתרחב מחדש. הלא נדמה שהיה זה אך לפני רגע ופעמה בלבך אהבה. מסוג האהבות הערטילאיות, החמקניות, הנשגבות לכאורה. ואף הזלת עליה דמעות הרבה, ודימית אותה ל"להבה". אך כיום, כמה מוזר, כיום לא נותר ממנה דבר.
כך גם עם המוזיקה, יודעת אני להצביע על להקה מסוימת ולהגיד: הלא פעם הייתה כאן אהבה, ואילו כיום? כיום אין פה דבר. ומאחר שאני ממליצה פה על אלבומים חדשים מדי שבוע, היו סמוכים ובטוחים שתחושה זו מתעוררת בי פעמים רבות. אלא שכמו "בחיים האמיתיים", כך גם במוזיקה, אין באותה תחושה כדי לבטל את האהבה שאכן הייתה כאן, ואת ההקסמות הראשונית הזו, שדינה אמנם להישחק ולחלוף. לא, לא בהכרח זהו דינה.

השבוע נתקלתי בקליפ חדש לסינגל חדש של Hooray For Earth, שהועלה לאתר Pitchfork. יHooray For Earth אלה, להקת "אינדי" מניו-יורק, עתידים להוציא את אלבום הבכורה שלהם בחודש יוני הקרוב. את ה-EP הראשון שלהם הורדתי לפני כשנה. הייתי מאזינה לו בשובי הביתה משיעורי הגרמנית, חולפת בדרכי על-פני האישה המשוגעת המנענעת את ברכיה (זו הפותחת את דבריה ב"סליחה גברתי", אך שוב אינה מסוגלת להגיע לעיקר). ובעצם, מדוע אני אומרת את כל זה? כדי להעיד, בדרכי העילגת, שפעם הייתה כאן אהבה ושאהבה זו שבה ונתעוררה מחדש.
בעקבות הצפייה בקליפ, שמרגש אותי מסיבותיי שלי, החלטתי להעמיק את היכרותי עם Hooray For Earth, והגעתי בין היתר גם להקלטות אקוסטיות שהועלו לאתר Big Ugly Yellow Couch (מצורף למטה קליפ לדוגמא). אני יודעת שיש במעמד הספה הצהובה הזו מן הפוזה, אבל על כך אני משיבה בהרמת כתפיים. והעיקר, העיקר ששוב חשה אני התרגשות מסוימת נוכח המוזיקה המנצנצת הזו (אך לא אדמה אותה עוד ל"להבה").



יום שלישי, 26 באפריל 2011

הבטחה


וכך עתיד להסתיים אותו הפרק שנקרא "חופשת הפסח": בקול תרועת חצוצרה (תרועה מגומגמת אמנם, אך לא בלי חן), מלווה בהבטחה הרפה, כמעין לחש שבועה שעובר מדור לדור: מבטיח אני להקדיש את שארית החופשה ללימודיי האקדמיים (ואפשר שהדברים מלווים גם בתנועת הצדעה, שללא ספק מוסיפה רשמיות למעמד). אך אבוי, כמה קשה לעמוד בהבטחה זו! במיוחד כאשר חברייך דגים אותך בחכתם הארוכה מתוך מיטתך, שם שקדת בקריאה שכל תכליתה אקדמי, ובאין אונים משתרך אתה מאחורי אותה חכה ארורה למסעדות, בתי קפה וכיוצא באלה (שימו לב, השתמשתי בדימוי מעולם הדיג).
בקיצור נאמר שהחיים טומנים לנו פחים. אתמול למשל, דגה אותי חברתי היישר מן המיטה לתוך השדה הפתוח. שעה תמימה טיילנו לנו בין כלניות, פרגים וכיוצא באלה, והיה כל-כך יפה שהתגנבה לתודעתי איזושהי מחשבה, נאמר "טהורה", בדבר ערכם של החיים.
הייתי רוצה לומר שהדיסק החדש של Metronomy התגנב אף הוא לתודעתי כאותה מחשבה טהורה. כל-כך הרבה זמן חיכיתי לו (הכיצד לא הודלף זה מכבר?), ובייאושי ההולך וגובר הורדתי אלבומי אינדי/פופ/אלקטרוניים אחרים שנועדו למלא את החסר (שימו לב, אני משתמשת כאן בלשון גוזמה ספרותית, אך לא מעולם הדיג). עבר יותר משבוע מאז הורדתי את The English Riviera, וההמתנה הארוכה הוכיחה עצמה כמשתלמת. אלבום משמח שלא נעדרת ממנו גם אותה נימה של זיוף מלנכולי, זו שכל-כך מאפיינת עבורי את Metronomy. אפשר כי החוט המלנכולי הזה העובר בין כל השירים והקושר ביניהם, הוא אותו החוט הקושר בין ימות החופשה הזו. ימות החופשה האביביים. ימות החופשה הגוועים.


לדף המייספייס


להורדת האלבום The English Riviera

יום רביעי, 20 באפריל 2011

של נעורים


וכך מתחיל לו יום נוסף בפרק שייקרא "חופשת הפסח": תחילה יללותיו של החתול של השכנים (עיניים לו גדולות וטיפשות) וקריצה לשעון המעורר, נמנום, ועוד חלום שמזדנב (דינו להישכח), ושוב קריצה לשעון המעורר ואיזושהי מחשבה מקניטה שמתופפת כל הזמן ברקע. אלו הם, אפוא, נעורים! ואפשר גם להגיד את זה תוך כדי הצבעה, ולהורות על החתול, על השעון, על המיטה (נעורים, נעורים ונעורים!).
אמנם אין אני יודעת להצביע היכן מתחילים הנעורים והיכן נגמרים, אך כשאני נמלטת מבין קירותיו הבוערים של בית החולים, שוב אני יודעת בבטחה שמוכרחים הם להתקיים. ולא שהייתה תקופה מוזהבת שכזו בחיי, שעליה אני יכולה להתרפק ולומר: אלו היו נעוריי! ואם הייתה תקופה שכזו, הרי שהייתה עגומה ביותר (אגב, גם על עגמומיות זו אינני מתרפקת). ובכל זאת, יודעת אני להגדיר את המקצב, והוא שמתווה עבורי את אותם נעורים מדומיינים, סמל העגמומיות המוזהבת. הייתי מצביעה כנראה על שלושה ז'אנרים: Punk, Grunge, Garage. אני אומרת "כנראה", משום שלא הייתה כל חשיבות לז'אנרים בזכות עצמם, אלא לאלבומים מאוד מסוימים כאלבום הכחול של Weezer, או Surfer Rosa & Come on Pilgrim של הפיקסיז.
האלבום החדש והמודלף של JEFF The Brotherhood נשמע (או בעצם מריח) כמו נעורים. זה טוב וזה משמח, במיוחד כשברקע ממשיכה לתופף אותה מחשבה מקניטה ואוויר החופשה נעשה דחוס יותר.


לדף המייספייס


להורדת האלבום We Are The Champions