יום שישי, 31 בדצמבר 2010

זה אינו פוסט סיכום שנה

אני מתקשה להבין את הרעיון של "סיכומי שנה" בבלוגי המוזיקה. הבקשה לצמצם את אהבתי למוזיקה לכדי רשימה אחת, משונה בעיניי, שכן דירוג משמעו לקבע משהו סטטי, ואילו אהבתי למוזיקה דינאמית ומשתנה כל הזמן. בכל זאת, סמליות האירוע מחייבת ציון כלשהו, שהרי לא בכל יום עשר מתחלף לאחת-עשרה. לכן, כממונה הרשמית על הבלוג המפואר הזה, אני מקישה בכוסית היין שלי ומזמינה את המסובים להרים את כוסית היין המטאפורית שלהם ביחד איתי (אופי הרמת הכוסית יהיה פומפוזי, כיאה למעמד).

מבחינה מוזיקלית 2010 הייתה עבורי שנה של גילוי. גיליתי את מוזיקת ה-Garage וה-Chillwave וגיליתי מחדש את מוזיקת הפסיכדליה. בגדול, אפשר לומר שהגילוי המוזיקלי המשמעותי ביותר עבורי השנה היה זה של מוזיקת ה- Lo-fi.
הייתה תקופה בקיץ האחרון שבה בכל לילה נדחפתי מחדש להאזין לרקוויאם של מוצרט, יצירה שאף שאין בכוחי לנתח אותה, אני נמשכת אליה מכח הרגש ומתוך כך שאני מזהה בה שלמות מוזיקלית שגורמת לי עילוי. בתקופה אחרת בחיי, המחשבה אודות השלמות הזו, שאינה ברת השגה עבורי ולנצח גדולה ממני, הייתה כמעט מביאה אותי לידי שיתוק. מה הטעם לעשות משהו, אם הוא לא בגדר יצירת מופת, הייתי חושבת אז לעצמי. כיום, דעתי מתונה בהרבה. ההיכרות שערכתי עם מוזיקת ה- Lo-fi, כמוה כקבלה שלי בחוסר השלמות. קבלה לא מתוך השלמה סתמית, אלא מתוך אהבה. לא כל אלבום צריך להיות בגדר יצירת מופת בשביל להביאני לידי ריגוש. יש מקום גם למוצרט וגם לאמני חדר השינה, גם למוזיקה שהיא מהוקצעת וגם לכזו שהיא לחלוטין לא. באותו אופן יש מקום גם למילים שאינן מצטברות לכדי יצירת מופת ספרותית, כפי שיש גם מקום לבלוג הזה, זניח ככל שיהיה במארג בלוגי המוזיקה.
2010 הייתה עבורי חגיגה של חוסר שלמות. פיו, איזו הקלה.

יום שני, 20 בדצמבר 2010

אמירה אופנתית

כבר ציינתי פה פעם את המוזיקה כחוויה אסתטית. אולי לא נכון לומר "המוזיקה" ככלל, אלא פנים או סוגות מסוימות במוזיקה. האסתטיקה המוזיקלית כפי שהיא משתקפת נכון להיום, לפחות דרך פריזמת האינטרנט, היא מוזיקת ה- Chillwave. אבל מי יודע כיצד אפרש את אותם צלילים אלקטרוניים בעוד מספר שנים, והאם מה שיפה בעיניי היום, ייחשב יפה גם בעתיד. סוגיה כבדה זו אאלץ להותיר בידי המומחים הפילוסופים (וכאן הכוונה לעמיתיי בלוגרי המוזיקה, השלום לכם חברים).
נניח ה-EP החדש של Games – עוד עילוי צ'ילווייבי שצמח תחת חסותו האוהבת של האינטרנט – האם אדבוק בו גם עשר שנים מעכשיו, או שמא כל הסינת' שנות ה-80 הזה יישמע לי מלוקק יתר על המידה? כבר עכשיו, לצורך העניין, הוא נשמע לי מלוקק. אבל בה בעת, אין להכחיש שהוא גורם לי עונג אסתטי. בהרבה מובנים ששת השירים הקצרים שב- That We Can Play, מתמצתים במידה טובה את מה שנחשב ל"יפה" ו-"נכון" בשנה החולפת. כן, זו אמירה אופנתית, אבל... למה צריך שיהיה אבל?

לדף המייספייס

יום ראשון, 19 בדצמבר 2010

אוויר ורוח

בשבוע שעבר טלטלה הרוח את חלונות ביתי, טלטול פרוע ואלים. באחד הלילות התעוררתי בבהלה לקול נפץ גדול ("קול שטני", כך חשבתי לעצמי באותו הרגע), של עץ שנשבר מתחת לחלון חדרי. עץ גדול ויבש (וחלול). בבוקר הגיעו עובדי העירייה העייפים לפנות את גוויית העץ שחסמה את שביל הכניסה. גזע עץ גדול וזקן, ומסביב ענפים שבורים ("ריקים ועקומים כמו קבצניות"). חשתי עצבות מסוימת לנוכח העץ השבור והמת. אבל היה זה עצב שטחי, מהסוג שאפשר לקלף בתנועה זריזה, כמו פלסתר. דילוג אדיש אחד, והופ, אני באוניברסיטה.
משב רוח קל שבקלים. דווקא לזה אני רגישה. איך להתיר את סבך הרגשות? כמו ענפים שבורים המסורגים זה בזה ("ריקים ועקומים כמו קבצניות"). ופתאום מפלח לו געגוע. כן, זוהי עצבות מסוימת, אבל כזו שבסוף גם אלמד לקלף בתנועה זריזה, כמו פלסתר.

בינתיים, מצאתי לי להקה נעימה ו"אוורירית" להתנחם בה. האמת היא שכבר הרבה זמן לא שמעתי דיסק שהוא כל-כך נעים. Air Waves הם להקה מברוקלין שעיקרה הוא Nicole Schneit. אלבומם האחרון, Dungeon Dots, הוא כמו משב רוח קל שבקלים. אבל כנראה שזו הגדרה מעט שטחית.

לדף המייספייס

יום שבת, 11 בדצמבר 2010

מחשבות של שמנמנים

האם העייפות היא פועל יוצא של השגרה, או שמא השגרה היא פועל יוצא של העייפות? כך או כך, הפכתי אדם עייף. יותר ספרותי יהיה לומר "סטודנט עייף". סטודנט עייף, הטרוד כולו במחשבות. מחשבות של שמנמנים. מה עדיף לאכול, חושב לעצמו הסטודנט העייף, טוסט או שוקולד?
-כמה עולה השוקולד?
-שבעה שקלים, אבל בשבילך שישה, אומר המוכר האדיב תוך כדי קריצה.
-אקח אם כן את שניהם, פוסק הסטודנט העייף ולאחר מכן חושב בלבו שבעצם, אין לדעת אם המוכר עשה לו הנחה, שהרי המחיר לא היה רשום בשום מקום.
אבל הסטודנט העייף רוצה להאמין שהמוכר עשה לו הנחה, בגלל שאחרי הכל, מגיעה לו הנחה. הוא עובד קשה ונשאר לחמם את הכיסאות בספרייה, שעות ארוכות אחרי שסיים ללמוד. הוא עייף והאוכל מספק לו מקור אנרגיה. גם המוזיקה מספקת לו אנרגיה, העיקר שתהיה מרעישה ומקפיצה. האוויר כולו מת, רק הזמזום הבלתי פוסק הזה של מחשבים וחריקות נעליה של הספרנית. אוזניותיו של הסטודנט העייף הם כמו מקור חיים. קפאין, טוסט ושוקולד. העיקר שיהיה משהו.
ה"משהו" השבועי שלי ה-EP החדש של Flight, להקת Garage Punk ממיסיסיפי. כמה Garage כבר אפשר לשמוע, אתם שואלים? כמה שיידרש כדי להכניע את העייפות הזו.

לדף המייספייס

להורדת ה-The Lead Riders EP

יום ראשון, 5 בדצמבר 2010

גורל

דבר משמח קרה לי היום. עברתי טסט. ומזל שכך, כי תפסתי את עצמי אחרי הטסט מביטה לשמיים במבט שכולו אומר "לו יהי!" וממלמלת מתחת לשפם: "הלוואי, הלוואי, הלוואי". לו הטסטים היו ממשיכים, אין לדעת לאן כל זה היה מדרדר, אך ניתן להעלות על הדעת כי היו מעורבים בזה גם מיני קמעות מטופשים. אבל רצה ה"גורל" ועברתי את הטסט. וכעת אני יכולה ללבוש על עצמי מחדש את ארשת הפנים של האתיאיסטית המתוחכמת, זו שמאזינה רק למוזיקה אינטליגנטית.
The Intelligence, הם להקת פוסט-פאנק מארה"ב, שעושה מוזיקה אינטליגנטית לאנשים אינטליגנטיים כמוני. הם בעיקר עושים הרבה רעש, אבל זה רעש מעט מאופק שנשמע ברגעים כמו גרסא מעודנת (במובן של ההפך ממרשעת) של ה-Pixies. השירים שלהם מותירים בי בעיקר תחושה מעורפלת של שעשוע, במיוחד השיר הנושא את שם האלבום, Males, שמילותיו מסתכמות ב: "Wet seats. White sheets. Males".
וכעת, אשוב
לעשות דברים שאנשים אינטליגנטיים עושים. אנשים אינטליגנטיים שמחזיקים ברישיון נהיגה.

(ותודה לעידו על הטיפ).

לדף המייספייס

להורדת האלבום Males