יום שבת, 27 בנובמבר 2010

משבר פוסט המעבר

צלחתי את חמישים הפוסטים הראשונים, וכמו כל גבר בגיל העמידה גם הבלוג הזה עובר סוג של משבר. הוא מביט על עצמו במראה ומגלה סימנים מדאיגים של זקנה. אבל בפנים? בפנים הוא רוצה להאמין שיש לו נפש של בן חמש-עשרה. הוא שולף מהבוידם את נעלי הפומה שלו (אלה עם הפסים בצבעי הניאון), ונזכר בנעורים שלא חווה מעולם. בהיותו נער מתבגר בכלל נטה להתבודד. היה מתכנס אז בחדרו ושם דיסקים של אליוט סמית' (גם זו למעשה סוג של ראייה מיופייפת). אבל היום? היום הוא מגלה מחדש את ז'אנר ה-nu rave, כאילו רק אתמול חגג בר-מצווה. המוזיקה הזו, שטחית ככל שתהיה, מסייעת לו במאבק היומיומי שהוא מנהל נגד האוטובוסים, העייפות, הזקנה שנכפתה עליו והכתיבה בגוף שלישי. בחזרה לגוף ראשון:
בחודשים האחרונים אני מקשיבה המון ללהקת ה- nu rave הצרפתית Naive New Beaters. אלבום הבכורה שלהם, Wallace, יצא ב-2009 והמוזיקה הקופצנית שבו מכפרת על כל השנים ששמעתי "דכאון". זה אמנם לא מוסיף לי הרבה תחכום אבל זה מוסיף לי הנאה, וגם לזה יש מקום בחיים, ומקום לא זניח!
לחיי עוד חמישים פוסטים רוויי סתירות פנימיות.


לדף המייספייס

להורדת האלבום Wallace

יום ראשון, 21 בנובמבר 2010

פוסט אמביוולנטי

אני מודה, לא היו לי כוונות לכתוב על הלהקה הבאה. התכוונתי פשוט לקבור אותה תחת להקות אחרות. צליליה היו לי "נכונים מדי" ואחרי מספר האזנות לאלבום Spinning For The Cause נדמה היה לי שמיציתי אותו כליל. כשאני אומרת "נכונים מדי" אני מתכוונת למוזיקה שהיא מזוקקת עד כדי כך שהיא נכנסת באופן מושלם להגדרה המילונית של "רוק אלטרנטיבי". I Got You On Tape הם הרוק האלטרנטיבי הנכון, זה שלצורך העניין יכול לייצג את דנמרק באירוויזיון הבא.
אבל,
מה לעשות שמבחן התוצאה הוכיח לי אחרת. ובינינו, ורק בינינו, זה לא שאין לי היכולת ליהנות מרוק אלטרנטיבי מלוטש, או God forbid, ממוזיקת אירוויזיון (ואפילו להצביע למתמודד האהוב, לא עלינו!).
בקיצור, אני מבקשת את סליחתם של חברי הלהקה I Got You On Tape. מתנצלת שביטלתי את האלבום שלכם כממוצע או משמים. מצטערת שהתיימרתי להיות אנינת טעם. מצטערת אם פגעתי בכבודכם כמוזיקאים כשהשוויתי את המוזיקה שלכם לאירוויזיון.
אני אדם מורכב ומלא סתירות.
אנא סלחו לי.

לדף המייספייס

להורדת האלבום Spinning For The Cause

יום חמישי, 18 בנובמבר 2010

עוד דובים

נשאלת השאלה: מה קיים יותר בטבע, דובים או להקות עם שמות של דובים?
ועוד נשאלת השאלה: מה קיים יותר באינטרנט, פוסטים שמתחילים בשאלה מתחכמת או פוסטים שמסיימים בשאלה כזו?
ומה לגבי פוסטים שמתחילים בשתי שאלות מתחכמות ברצף?
וכאלה שמתחילים בשלוש?
אבל כך זה לא יסתיים לעולם!
נעבור, אם כן, למוזיקה עצמה.

לא כל השבוע הזה הועבר בהזיית הפסיכדליה, שהיא האלבום של Broadcast and The Focus Group, אם כי אני מודה שרובו אכן הוקדש להשמעה חוזרת ונשנית של אלבום זה. ראוי לציון אירוע מסוים שבו האזנתי לשיר "Ritual / Looking In" בעת שטיילתי עם כלבתי פיקסי, וקריאות העורבים ברחוב התערבבו עם קריאות העורבים שבשיר. במעמד זה, שהיה בו מן המופלא (ויש שיאמרו מן "המיסטי"), הפנים השתקף בחוץ והחוץ השתקף בפנים.
אבל היו גם רגעים אחרים השבוע, פחות מיסטיים. היה רגע אחד למשל, שבו שקעתי בתנומה קלה בספריה, תוך שאני מאזינה ל-EP מסוים, וכשהתעוררתי, ועל מצחי דבוק מאמר כזה או אחר, גיליתי לדאבוני שה-EP הסתיים. כזהו ה-EP של Bears, קצר וקולע. Bears הם עוד-להקת-דובים שעושה אינדי-פופ. הם עובדים כרגע על אלבום שלישי, אבל בינתיים הם העלו לרשת EP המכיל ארבעה שירים שהוקלטו במהלך סיבוב ההופעות שלהם ב-2007. הפוגה מוזיקלית ראויה,
אינכם חושבים?

יום שבת, 13 בנובמבר 2010

בחזרה לנקודת המוצא

באחד משיעורי מבוא לשירה ניהלנו דיון סביב הגדרת המושג "שירה", כשהמסקנה הייתה כי לא ניתן להגיע להגדרה מספקת. על כך ביקש לחלוק אחד התלמידים שאמר כי כפי שאפשר לחוש בהבדל בין רעש למוזיקה, כך גם אפשר להרגיש מה זו שירה. זו נראתה לי קביעה מאוד מעניינת, שכן לא פעם עולה השאלה בדבר הגבול שבין רעש למוזיקה. על הגבול הזה בדיוק משחקים Broadcast and The Focus Group (האם לחינם ציינתי את Broadcast בפוסט הקודם? התשובה היא: לא).
כאלה הם פני הדברים במוזיקה. דבר מזכיר דבר ואלבום אחד גורר אלבום אחר. Broadcast גלגלו אותי ל-My Bee's Garden שגלגלו אותי בחזרה ל- Broadcast and The Focus Group, ואלה בתורם לקחו אותי לשנות ה-60, לאלבומים של Gong. אינני יודעת מדוע אני כל-כך נמשכת בשנה האחרונה לז'אנר הפסיכדליה, שמא לקשור את זה לנוסטלגיה, לצלילים שהוטמעו בי מילדות. אם החיים היו כאלה שאפשר לחלק בהם אהבה לסוגות, הרבה היה מונח תחת הסוגה הזו. אבל ממילא החיים מורכבים יותר.
אתייחס, אם כן, למוזיקה עצמה. אני אוהבת לשמוע כיצד מנגינה נרקמת, רק כדי להיפרם מאוחר יותר לתוך ה"רעש". ובסוף, איך שהיא מתגנבת בחזרה, כאילו לא נפרמה כלל אלא רק נמתחה לתוך הרעש. אולי רק דהתה. אולי נפרמה ונרקמה מחדש. ואולי הייתה שם כל הזמן. אני אוהבת לשמוע איך שיר ערש מעורסל בתוך הרעש, ואיך מתיקות נושקת למלנכוליה.
בגלל כל אלה, ובגלל דברים אחרים שאינני יכולה להניח עליהם את האצבע, אני אוהבת את האלבום של Broadcast and The Focus Group. אני יוצאת מנקודת ההנחה שרבים מהקוראים התוודעו כבר ל- Broadcast ומקווה שמקוראים אלו לא חמק האלבום המשותף שלהם עם The Focus Group מ-2009, כפי שהוא חמק ממני.
יצירת מופת. ממש כך.

יום שישי, 12 בנובמבר 2010

בין אנגליה לצרפת

אני מתחילה לראות בכתיבה נטל, אמצעי תיווך מסורבל ולא יעיל (איזה אבסורד!). את הפוסט הזה אשתדל לשרטט במספר קווים פשוטים. נקודת המוצא שלי היא Broadcast, אבל אני מבטיחה להגיע ללהקה אחרת בעוד מספר שורות. יוצא לי להקשיב בתקופה האחרונה יחסית הרבה לאלבומים של Broadcast, אבל כיצד להסביר זאת מבלי להסתרבל? אעבור אם כן ללהקה "האחרת", זו שמזכירה לי את Broadcast.
My Bee's Garden הם להקת פריזאים צעירים, שבראשם עומדת Melody Prochet. בעוד שלושה ימים ייצא אלבום הבכורה שלהם באופן רשמי, מה שלא מנע בעדי מלהאזין לו כל השבוע האחרון, ובתענוג גדול יש לציין (מרד נעורים ממש). אם לחזור לנקודת המוצא, My Bee's Garden אמנם מאוד מזכירים לי את Broadcast אבל הם הרבה יותר קלילים ופחות אפלים. אולי ההבדל נעוץ במרחק שבין אנגליה לצרפת. ואולי לא. סברות כאלה סתם מסרבלות.

יום שבת, 6 בנובמבר 2010

נחמד

הימים האחרונים היו נחמדים ביותר, זאת להבדיל מהמוזיקה שהורדתי השבוע, שהייתה לכל היותר ממוצעת. אבל נניח שאני נדרשת להכריע מה עדיף, חיים ממוצעים ומוזיקה טובה או חיים טובים ומוזיקה ממוצעת, האם התשובה אינה ברורה מאליה? אבל בעצם... מה טיבם של החיים אם מוזיקת הרקע ממוצעת? (כמה מבלבל).
בכל זאת, להקה אחת זקפה את ראשה לטובה בתוך בליל המוזיקה הממוצעת. Beatbeat Whisper הם אח בשם דוד ואחות בשם אילה, שמגיעים מסן פרנסיסקו ומנגנים מוזיקת פולק מתקתקה. בהקלטה שלהם מ-2008, שהועלתה להורדה בחינם באתר המשובח Daytrotter, תוכלו למצוא ארבעה שירים שהם אמנם מתקתקים להחריד אבל נעימים ביותר, ובכל אופן לא ממוצעים.

לדף המייספייס

להאזנה והורדה של Daytrotter Session - 4/10/2008
(ההורדה כרוכה ברישום לאתר, שגם הוא בחינם).