יום שבת, 30 באוקטובר 2010

השוטה

השבוע יצא סוף-סוף אלבום הבכורה של Warpaint, אבל על-אף הציפייה הוא נאלץ להידחק לשולי הפלייליסט שלי. Suuns, מהפוסט הקודם, העפילו עליו בלי מאמץ. הם בדיוק ה"בעיטה" המוזיקלית שהייתי צריכה עכשיו. וברגעים שלא הקשבתי ל-Suuns, הקשבתי ל-Clinic, בניסיון לזהות את קווי הדמיון בין שתי הלהקות (איתור האלבום של Clinic בבית לקח זמן, אבל מדהים כמה תושייה אני מגלה ברגע שנח לפניי מאמר על מהומות המזון במאה ה-18).
האמת היא ש-Suuns (כמו המאמר על מהומות המזון) משמשים עבורי תירוץ נוח. לא האזנתי לאלבום של Warpaint פשוט בגלל שהוא לא משהו. "לא משהו" במובן החיוור של המילה. כנראה גם במובן של מאכזב לעומת Exquisite Corpse, ה-EP הראשון שלהם. כש- Exquisite Corpse יצא, הוא תפס חלק נכבד מעולמי המוזיקלי, לא בשונה מהאלבום של Suuns היום. העובדה ש- John Frusciante, אליל המתבגרות האלטרנטיביות, סייע בהפקת ה-EP, תרמה גם היא כמובן.
מאחר ומדובר בלהקה המורכבת מבנות בלבד מתבקש שאני אערוך כאן השוואה ל- Sleater-Kinney, אבל היופי ב-Warpaint הוא שהמוזיקה שלהן (על-אף האכזבה מהאלבום החדש), מתעלה על ההגדרה השטחית הזו של "להקת בנות". ובכלל, האם אי-פעם השתמשתם בתיאור "להקת בנים" כשדיברתם על להקת רוק שהרכבה בנים בלבד?
אבל במקום להפוך את הפוסט הזה להצהרה פמיניסטית בשקל, אפנה לתיאור בנאלי אחר, הוא תיאור מזג האוויר (בכך הלא מתמחים בלוגי המוזיקה). יום סגרירי היום בירושלים. יום נהדר להתכרבל במיטה (עם מאמר על מהומות המזון במאה ה-18), כשברקע מתנגנת המוזיקה של Warpaint. אם עדיין לא נתקלתם ב- Warpaint אני ממליצה לכם להתחיל מה-EP ולטפס למעלה, ובכל מקרה להתעלם מהערותיי השטחיות-משהו על האלבום החדש.
אתן עוד צ'אנס לאלבום החדש, בטרם אשוב להאזין ל-Suuns. מאוד נדיב מצידי, אני יודעת.

יום שבת, 23 באוקטובר 2010

ועוד טקסט

אז נכון שכבר ציינתי היום שתי להקות ונכון שגם התלוננתי על עודף המלל. אבל אם לא הייתי אוהבת מלל, כנראה שלא הייתי בוחרת בפקולטה למדעי הרוח, ואם לא הייתי אוהבת מוזיקה, כנראה שלא הייתי פותחת את הבלוג הזה ואז כנראה שגם לא הייתי כותבת על Suuns. ואז היה חבל. כי Suuns, להקה חדשה שמגיעה ממונטריאול, הם ממש, אבל ממש טובים. וזה מפתיע, כי עם כל הצ'ילווייב, הגראז', הקלילות והנצנצים, לא ציפיתי למצוא אלבום "כבד" שכזה. אבל מוזיקה טובה צריכה להיות מעבר לקיטלוג הזול הזה של שמש ונצנצים. ומלל צריך לשאוף שלא להיות נדוש, גם אם כל תכליתו לשמש ריפוד למוזיקה. ולפסקה הזו צריכה להיות תכלית. צריך להיות לה גם סוף.
סוף.

טקסט

חיי נהיו עמוסי מלל. אבל בעצם, גם זו קביעה מילולית מדי (האם קיימת קביעה שהיא לא מילולית-מדי? אחח, אבל זו כבר שאלה לקורס אחר). כמה נחמד אם כן שיש גם מוזיקה, אף שגם אותה אני מקפידה לרפד במילים.
ל-
Eternal Summers יצא לפני כחודש אלבום חדש. מצד אחד השירים בו נשמעים לי כמו רעיונות שלא פותחו עד הסוף (במיוחד השיר Running High שבכל פעם אני מייחלת מחדש שיהיה ארוך יותר). אבל מצד שני, בימים עמוסי מלל אנקדוטות מוזיקליות שכאלה מתקבלות בברכה.
ומאחר והפוסט הזה הוא בעצמו לא יותר מאשר אנקדוטה, ארשה לעצמי לציין כאן שיר נוסף, של להקה אחרת. כמו כל להקת צ'ילווייב שמכבדת את עצמה, גם Police Academy 6 לא מנדבים יותר מדי מידע על עצמם. בינתיים יש להם רק שירים מעטים ברשת, אבל השיר Icarus (בשיתוף פעולה עם unouomedude, המסוגנן), כבר הספיק להתמקם במקום של כבוד בסוף השבוע הזה.


לדף המייספייס

להורדת השיר Icarus, featuring unouomedude

יום ראשון, 17 באוקטובר 2010

זמן

כמו כל שבוע שבא לפניו גם השבוע הזה עבר. אמרתי לעדן ו. שאני מרגישה כאילו בבת-אחת נגזלה ממני זהותי. הזמן אמנם קיים, לפחות באופן מופשט, אבל כרגע אני מתקשה לארגנו. אפילו מוזיקה חדשה לא הספקתי להוריד. "תור הזהב המוזיקלי", הוא הקיץ האחרון והחופשי שלי, נבלם בבת-אחת. אבל אני לא מודאגת יותר מדי. מוזיקה חדשה אוריד גם אוריד! ולעת עתה, אמשיך למחזר חומרים ישנים וטובים באייפוד היקר ("יקר" במשמעות של "עלה הרבה כסף"). Moonhearts, או בשמם הקודם Charlie & the Moonhearts הם מסוג הלהקות שמציפות עכשיו את ארה"ב ("מציפות" גם באופן מוזיקלי), כלומר להקות שעושות Garage רוק. ומאחר ומדובר כבר בסוג של קהילה, לא מפתיע לגלות שיש להם בין היתר גם הקלטות עם Ty Segall, הזכור לטובה. אלבומם האחרון מתחיל בשיר I Hate Myself ומסתיים בשיר I Can Go On. מעודד.

יום שבת, 9 באוקטובר 2010

מסיבה

ביום רביעי הקרוב אני ואחותי נתקלט בפאב הירושלמי האהוב "התקליט" (הלני המלכה 7). תצטרפו אלינו בריקודים?
(את הפוסטר עיצבה אחותי).

תנומה

גשם בירושלים. במזג אוויר כזה לב כולם פועם שירה, אך לשווא ינסו לתרגם את הפעימות למילים, ובסופו של דבר כל השירה הזאת מצטמצמת לשורת סטאטוס אחת: גשם סימן קריאה, סימן קריאה, אחד. ממש אירופה.
גם על לבי לא פסחה השירה,
חדרי הולך ומתכסה אבק,
ובינתיים,
פיקסי משלימה עוד חצי סיבוב בסלסלה.
העיר כולה מנומנמת,
האלבום החדש של Deerhunter אף הוא מנומנם.
אבל לעת עתה, עד אשר ייצא האלבום החדש של
איילים אחרים,
אהובים יותר,
טובה לי התנומה הזאת.

לדף המייספייס

להורדת האלבום Halcyon Digest

יום חמישי, 7 באוקטובר 2010

מבוך

קשה לי להתרכז בכתיבה שכן מחשבותיי מתרוצצות כרגע לכל כיוון, רגע אחד הן נודדות במבוך המסדרונות של האוניברסיטה העברית, וברגע האחר חוזרות ומתמקדות במסך. הרעיון שביום ראשון הקרוב אשתרך לאיטי באותו מבוך אקדמאי, נראה לי כמעט סוריאליסטי. וכמוהו גם המוזיקה שאני שומעת עכשיו, צבעונית ומתקתקה (לעיתים אפילו יותר מדי), מנותקת לי מהמחנק הארץ ישראלי.
כעת המחשבה מתרוצצת לכיוון אחר, לחופשה משפחתית רחוקה בנורבגיה. היה זה במהלך שירותי הצבאי, וההבדל העצום הזה בין השירות היומיומי העייף, לבין המרחבים הירוקים האינסופיים בנורבגיה, גרם לי לתחושת ניתוק מסוימת. המרחבים היתרגמו לי באופן אוטומטי לצלילים, ובאותה חופשה הקשבתי בלופים אינסופיים לאלבומים של Mew, הדניים.
ועכשיו המחשבה מדלגת קדימה. לפני קצת יותר משבוע שבנו מחופשה בבודפשט, ומאז אני מוצאת את עצמי מקשיבה הרבה לאלבום של Jónsi, סולן Sigur Rós, שזה מאוד משונה כי דווקא לסיגר רוס מעולם לא הצלחתי להתחבר. ומאחר שאין לי את הקישוריות המתבקשת, המוזיקה ש-Jónsi עושה מתחברת לי דווקא למוזיקה ש-Mew עושים, ומכאן שהיא מתקשרת לי גם לנורבגיה, למרחבים ירוקים אינסופיים ולאגמים צלולים.
מחשבה אחרונה: אני מהלכת לי במרכז העיר, מתפתלת סביב המוני הנחמנים, אחוזי הדיבוק, המרקדים בשמחה מוטרפת למוזיקת הטראנסים הבוקעת מהוואן שלהם, ואני לעומתם – טובלת בירק הנורבגי הזה של Jónsi... קשה שלא לחוש בסוריאליזם.
ובהצלחה לכולנו בלימודים.