יום חמישי, 30 בספטמבר 2010

(100)

פעם (עד כמה שאני יכולה להשתמש בביטוי "פעם", כשזה נוגע לבלוג הזה), כתבתי שקיימת חלוקה פשוטה בראש שלי למוזיקה שאני אוהבת ולמוזיקה שאני לא אוהבת. האמת מעט מורכבת מזה.
פעם (עד כמה שאני יכולה להשתמש בביטוי "פעם", כשזה נוגע לגיל שלי), שיחקנו בכיתה במשחק המביך, שאינני יודעת מה שמו, המתנהל בצורה הבאה: יושבים במעגל ומשליכים האחד לעבר השני כרית. על הכרית מצורף פתק שעליו רשומים מספרים המשמשים לדירוג סולם האהבות: נניח שאחד פירושו "אוהב", שתיים פירושו "דלוק על", שלוש פירושו "מסמפט" וכן הלאה. המטרה היא להשליך את הכרית לעבר ילד מסוים ותוך כדי לצעוק מספר המסמל את רגשותייך כלפיו (האם אי פעם העבירו לכם את הכרית תוך כדי זעקת המספר "אחד"? הציפייה והכנות האכזרית שנעוצה בילדות).
זו דרך דירוג מעט ילדותית, אבל לפעמים נדמה לי שאני משתמשת במעין סולם אהבות מוזיקלי כשאני ניגשת אל המוזיקה. כעת אני מבקשת לזרוק את הכרית:
"אחד!" ל-
Quasi.
"שתיים!" ל-
Tame Impala.
"שלוש!" ל- Tehachapi.
קיימות מספר סיבות לכך שאני מסמפטת את Tehachapi: ראשית, הם עושים פסיכדליה שוגייזית שכזו, סגנון שאני גדלה לאהוב. שנית, הם נמצאים בראשית דרכם ונשמעים לי מבטיחים, כך שאני בעד להעביר את הבשורה, ושלישית, הם העלו את אלבום הבכורה שלהם, (100), להורדה בחינם, דבר שאני מאוד מעריכה. אבל יותר מהכל, השיר
Sighing Eyes.

יום שני, 20 בספטמבר 2010

פלאי הסנטיסייזר

אתמול מצאתי, זרוקים ליד הפח, מהדורות אנציקלופדיה של בריטניקה משנות ה-80, וביניהם "ספרי השנה" של בריטניקה, שאלו כרכים נהדרים הסוקרים את ההתפתחויות שקרו בכל שנה ושנה. אספתי את שלושת ספרי השנה שהיו שם, משנת 83, 85 ו-87 (את יתר כרכי האנציקלופדיות השארתי להעלות אבק), ואלו מלאים בתמונות עליזות ופחות עליזות משנות ה-80, ובשקופיות צבעוניות המתארות את מבנה גוף האדם ואת מבנה רכב הנחיתה "אפולו" על הירח. אבל יותר מהתמונות, משעשע לרפרף בטקסטים המתארים כיצד ייראו מכוניות העתיד ("המראה יזכיר יותר ויותר תא טייס"), כיצד מתלבש הדור הצעיר ("בימינו שפת-הבגדים היא בינלאומית ובניו-יורק, פריז ותל-אביב לובשים את אותם הבגדים"), ומהן ההתפתחויות האחרונות בעולם המחשוב ("אין זה תמונה מסרט של מדע בדיוני; אלה הם מחשבים ממש, בפעולה"). בין היתר, בספר מ-85 יש מאמר של יואב קוטנר המתאר את "כל פלאי הסנטיסייזר":
"הכלי החשוב ביותר בעת החדשה הוא הסנטיסייזר. פירוש המילה 'לסנטז' הוא למזג, לצרף, להרכיב או לייצר בתהליך כימי. הסנטיסייזר הוא אפוא כלי שבו נוצרים בדרך אלקטרונית, 'יש מאין' ממש, מרכיבים של צליל: טון, גובה ועוצמה. אף שכבר לפני עשרות שנים תוארו כ'סנטיסייזרים' כלים שונים שיצרו טון וצליל ממקור בסיסי, הרי שהשימוש המודרני במונח הוא ספציפי הרבה יותר. הוא מתייחס לכלי אלקטרוני שכולל ביחידה אחת, או בסדרת יחידות מחוברות, את כל המקורות הדרושים ליצירת צליל ולשינויו בדרך אלקטרונית".
תודה לך קוטנר.
ביום חמישי הקרוב אני טסה עם משפחתי לחופשה קצרה בבודפשט. אינני יודעת למה אאזין כל העת, אבל אני יכולה לשער כמעט בוודאות שיהיו אלה צלילים אלקטרוניים, וקרוב לוודאי שבין היתר אאזין גם ל- Labyrinth Ear, צמד אלקטרו לונדוני, שהרבה משווים אותו ל- Crystal Castles, אם כי לטעמי הם הרבה פחות אפלים, והרבה יותר רקידים. זוהי רק ההתחלה עבור Labyrinth Ear, ויצאו להם בינתיים רק שירים בודדים, ביניהם בולט השיר "Snow White" והרימיקס לשיר "World News" של Local Natives (שעולה על המקור, התפל לטעמי). ובכל זאת, מסתמן כאן קצת יותר מסתם פוטנציאל. חכו תראו, עוד נשמע עליהם הרבה!




לדף המייספייס

להורדת השירים בחינם מדף ה- soundcloud שלהם

נ.ב
הכיף האמיתי בלכתוב על אמני lo-fi, שיכול לקרות לך הדבר
הבא. מכאן יצמח השלום, תאמינו לי.

יום חמישי, 16 בספטמבר 2010

ככה אנחנו צורבים

אני אוהבת לעבור ברפרוף מדי כמה חודשים על ספריית המוזיקה שלי. סוג של שאפל ידני, כדי לראות אם לא פסחתי על משהו בדרך, להזכיר לי אלבומים שפעם תפסו חלק נכבד מעולמי, וגם... סתם ככה. לא צריך להמציא מניע לכל פעולה שאני עושה, רק כדי שתהיה הקדמה יפה (וכמה שזו יפה!).
כך קרה שנזכרתי מחדש ב- Jaill, רביעיית בחורים ממילווקי שעושים אינדי-רוק במסווה של Garage (או אולי זה להפך). אלבומם האחרון, That's How We Burn הוא לא איזושהי פנינה מיוחדת בז'אנר הקיצי הזה, אבל כנראה שאני תמיד אעדיף מוזיקה קצת פחות מלוטשת (למשל,
Ty Segall). בכל זאת, מדובר באלבום מאוד חביב שלרגעים מזכיר לי גרסא גברית ל- Best Coast, במיוחד בגלל שכמו ב- Crazy For You גם השירים באלבום הזה סבים כולם סביב אותו רעיון. והעיקר - שעדן ו. תפסיק לחשוב שהטעם המוזיקלי שלי נהיה קצת ערסי.


יום שלישי, 14 בספטמבר 2010

תחילתה של השקיעה

נרשמתי לאוניברסיטה, ועכשיו זה כבר בלתי נמנע. בעוד פחות מחודש אשב בכיתה חדשה ביחד עם חבריי החדשים. בעיני רוחי אני כבר רואה מעגל (או אולי זו מעגל מטאפורי). ושוב יעלו אותם סיפורים שנועדו לסייע בהרכבת דמותי המורכבת, ושכבר למדתי לשכלל לכדי אמנות, עד כדי כך שהם צפים מעליי, מנותקים לגמרי מה"אני" הממשית היושבת בתוך המעגל הכיתתי. כן, גרתי באפריקה ובקנדה כשהייתי קטנה. כן, אני אוהבת מוזיקה. איזה מוזיקה? (שאלה שאני תמיד מתקשה לענות עליה מבלי להישמע יהירה ו/או דבילית). עכשיו ספרו איזה משהו משעשע על עצמכם... ועכשיו ספרו על איזה רגע משמעותי. רגע משמעותי? אולי כשמדריכת הפילאטיס שלי מבקשת "לשקוע לתוך המתיחה" ואני חושבת לעצמי "למות לתוך המתיחה" ונשענת עד כמה שאני יכולה על הרגליים ולשנייה אחת מרגישה איך הגוף שלי כולו נרפה, ואני שקועה באפילה המקיפה אותי וביחד עם הגוף המשוחרר גם המוח מבקש להרפות, ופתאום מבהיקה בי המחשבה שהרגע הזה הוא וודאי הקתרזיס בחיי התיאטרליים. "זאת אומרת... רגע משמעותי? כשהאכלתי ג'ירפה באפריקה".
כמה שאני שונאת התחלות.
שקיעות לעומת זאת, הידרדרות איטית עד לסוף המר ודקדנס... אני מוצאת בזה משהו יפה. וכל זה מתקשר לי באופן סמלי (אם כי מצוץ מהאצבע), ל- Sunset, פרויקט מוזיקלי מאוסטין, טקסס, שקם סביב בחור בשם Bill Baird, והרכבו משתנה עם השנים. המוזיקה של Sunset מזכירה לי כל-כך הרבה להקות אחרות, אבל אכליל ואומר שהם עושים שילוב של אינדי-פופ, פולק ופסיכדליה. האלבום האחרון שלהם,
Loveshines But The Moon Is Shining Too הוא מהאלבומים שגורמים לך לרצות לשקוע באהבה (להבדיל מליפול באהבה). ושמתי לב גם לדבר סמלי ומעניין. כשאני מאזינה ל-Sunset אני מרגישה איך האלבום שהתחיל בקול תרועה רמה, הולך ושוקע בעצמו, מתמוסס לאיטו עד לסוף המריר. ואולי לא האלבום הוא שהולך ונהיה מריר, אלא אני בעצמי.
אוף, כמה שאני שונאת התחלות.

לדף ה- bandcamp

יום שבת, 11 בספטמבר 2010

לא ייאמרו כאן דברי הספד לקיץ

הרגשה משונה עוברת בי, זוהי הרגשה של תחילת הסתיו. ויש שיאמרו שלא הנחליאלי מבשר על בואו אלא בלוגי המוזיקה (חה, חה, חה). אני מעיזה להכריז על בואו של הסתיו למרות שאת סוף השבוע ביליתי בתל-אביב יפו, וגופי נספג כולו באותה לחות מלוחה שאין לה התחלה וסוף. בכל זאת, אין זה מן הנמנע, העונות מתחלפות וכך גם הצלילים המכילים את עולמו של כותב הבלוג הצעיר, הנמלא כולו כיסופים אל מחוזות ערפיליים, נטולי לחות (ויש שיאמרו- אירופיים).
כך קרה שמבלי ששמתי לב מוזיקת הפסיכדליה, הגראג' והצ'ילוייב הולכת ומפנה את מקומה אצלי למוזיקה קלאסית ולמוזיקה אלקטרונית (למרות שאין לי דרך מלומדת להסביר זאת, במוחי נקשר קשר ישיר בין שני הסגנונות הללו, ולפעמים אני אפילו חושבת כי לו היו המלחינים הקלאסיים חיים כיום, וודאי היו מעריכים גם מוזיקה אלקטרונית).
אבל אינני ממהרת להספיד את הקיץ. במיוחד לא אחרי שהשבוע נמצא בחדרי אוצר בדמות קלטת, שעליה הוקלטו היצירות שהלחנתי על הפסנתר בתקופת היסודי, ולהם שמות נהדרים בסגנון "כמה טוב שבא הקיץ" ו-"איזה יום יפה היום". פעם כנראה הייתה בי מידה של אופטימיות, וגם אהבה לקיץ. "נו מילא" נאנח כותב הבלוג הצעיר, המלא כיסופים תמיד.

שני סינגלים ("7) יכולים בכל זאת לתמצת משהו מהקיץ הזה.
הראשון יצא לפני מספר חודשים, לכן מביני הדבר מביניכם וודאי כבר שמו ידיהם עליו. מדובר בצמד בחורים מקולוראדו בשם אנדי וקרייג, אשר מרכיבים את Gauntlet Hair (שם מזוויע ללהקה), ועושים, איך לא – צ'ילווייב. יש לי הרגשה שהשיר הזה היה פסקול הקיץ של הרבה מאוד אנשים:
(לידיעת הקוראים – הקליפ בנוי מהסרט Everybody's Baby שיצא ב-1989 ובו משחק וויל אולדהאם הצעיר).
...את הסינגל השני הורדתי אתמול ולכן עצם ההשמעה שלו כרוכה עדיין במידה מסוימת של התרגשות. Young Hunting הם חמישייה מלוס אנג'לס (אם כי, באין פרטים נוספים, קשה לי להתחייב בוודאות מוחלטת גם על זה). הם עובדים כרגע על אלבום מלא, אבל עד שזה ייצא אני נהנית להקשיב לשיר "Sonata" פעם אחר פעם.
<a href="http://younghunting.bandcamp.com/track/sonata">sonata by Young Hunting</a>

יום שני, 6 בספטמבר 2010

תמונה

לאחר בחינה ממושכת של דמותי המשתקפת מבעד לאינטרנט אני מוצאת שאני ברייה נאה למדי. ללא ספק יש לי סגנון ואופי, גם טעם מוזיקלי לא חסר. כלי הקיבול הוגש ריק ולתוכו נוצקה משמעות. לא מדובר כאן ב"משבר זהות", גם לא באיזושהי קריאה נואשת אנטי-פייסבוקית, אבל לפעמים קצת מאוסה עליי כל מערכת הרוממות העצמית הזו. כמו שלפעמים קצת מאוסה עליי הרדיפה האינסופית הזו אחר מוזיקה חדשה ומחתרתית יותר. החלטתי לקחת מעצמי קצת הפסקה, לתלות את דמותי המסוגננת-מדי על מתלה הכובעים הניצב על-יד המחשב.
סוף-סוף אפשר גם קצת לנשום. כמה זמן עבר מאז יצאתי בפעם האחרונה עם ג'קט. אבל לא מדובר כאן גם בהומאז' לחורף, למרות ש- Wintermusik, הדיסק של Nils Frahm (שיצא ב- 2009) אכן מסייע ביצירת האשליה החורפית הזו. בשבוע האחרון אני מגששת את דרכי על הפסנתר בניסיון למצוא את התווים של Ambre, היצירה הראשונה באלבום שמורכב בסה"כ משלושה קטעים. מובן שאני כושלת בניסיוני, אבל החיפוש עצמו מסב לי אושר. זהו אושר פנימי, כזה הנגרם מעצם היצירה או הנגינה. קשה להנציח את זה בתמונה.


להורדת האלבום Wintermusik

יום שישי, 3 בספטמבר 2010

העתיד

בפעם הראשונה שבה צפיתי בסרט "בלייד ראנר" הוקסמתי מתחושת העתידנות המלוכלכת שבו. "העתיד", כפי שהוא מוצג בסרט, הוא סביבה עירונית גדולה ומעופשת. אין בו שום דבר נוצץ רק תחושה איומה של ניכור, ומעלייך מרצדים שלטי חוצות ענקיים, בהם בחורה אסיאתית מוכרת לך משהו בשפה שהיא גיבוב של הרבה שפות קיימות.
כשאני מקשיבה לאלבום האחרון של Flying Lotus אני מרגישה כאילו אני צועדת אל תוך העתיד הלא נוצץ הזה. כמו השפה המגובבת בסרט של רידלי סקוט, כך גם האלבום Cosmogramma הוא גיבוב של מוזיקה אלקטרונית (האם זה מה שנקרא Glitch?), היפ-הופ וג'אז, בשילוב משונה (כלומר "eerie") של מזרח ומערב. באחד השירים, לקראת אמצע האלבום, מגיח פתאום מתוך העתיד המפויח הזה קולו הצלול של תום יורק, אבל זהו רק אחד מיני שיאים רבים באלבום. אלא שלא כמו אלבומים אחרים, קשה לדלג כאן משיא אחד למשנהו ורצוי להקשיב ל- Cosmogramma בפעם אחת. בדרך זו, עד שתגיעו לסוף האלבום יירקם לנגד עיניכם "העתיד", כפי שמפרש אותו Flying Lotus, אולי גם כפי שפירש אותו רידלי סקוט.

אחרי שכתבתי את כל זה מיהרתי לבדוק אם הקשר בין האלבום לסרט לא קיים רק בראש שלי, ומסתבר ש- FlyLo אכן הושפע מאוד מבלייד ראנר, מה שכמובן גורם לי להרגיש מאוד חכמה ומגניבה עם עצמי, ואף גורם לי לפצוח בריקוד שמח קטן.

לדף המייספייס

יום רביעי, 1 בספטמבר 2010

סופת שלגים

ימים עכורים. אני מאפשרת לעצמי חמש דקות של רחמים עצמיים, מ...עכשיו!
בימים כאלה עולמי הולך ומצטמצם, עד אשר הוא לובש את צורתו של החדר שלי. וכך גם רצונותיי הולכים ומצטמצמים: להתחבא בתוך השמיכה, לצפות בסדרה האהובה עליי "סיפורי עמים", לתרגם את מחשבותיי למנגינות לא מורכבות על הפסנתר. ממילא כל מה שאני מצליחה לשמוע עכשיו זה מנגינות לא מורכבות, מנגינות נוגות על הפסנתר או מוזיקה אלקטרונית.

Drivan היא להקה או "פרויקט מוזיקלי" אם תרצו, שעיקרה הוא Kim Hiorthøy - נורבגי אנין טעם, מעצב גראפי, מאייר, מצלם, כותב, מפיק ומלחין. בקיצור הוא הילד הקול שכולם רוצים בחברתו. גם אני רוצה בחברתך, קים! אל תשים לבך לביקורות הלא טובות שנכתבו על האלבום Disko.
!They're all haters
מוזיקה אלקטרונית לא מורכבת ונוגה (בניגוד כמעט בוטה לשם האלבום), זמרת שוודית, שיר קליט שאליו שואף האלבום כולו - "Det gör ingenting". כל זה מספיק בשביל למלא את חדרי, שהוא ממילא גם כל עולמי נכון לעכשיו.


בסופו של דבר זהו תחילתו של סדק קטן, like a tiny pencil line, יש שיאמרו.
וסוף לרחמים העצמיים.

לדף המייספייס

לצפייה בעבודות נבחרות של Kim Hiorthøy

להורדת האלבום Disko