יום חמישי, 26 באוגוסט 2010

בידוד אסתטי

לפעמים כשאני שוקעת בעצבות תוך הרהור במצבה העגום של העיר האהובה והשנואה הזאת שלי, ירושלים, אני מנסה לראות את הדברים מבעד לעיני הסופר/המחזאי הקומי-טראגי. אני חושבת לעצמי: "בעיר המחוז N היו מספרות ובתי לוויות כה רבים, שנדמָה כי תושבי העיר נולדו אך ורק כדי להתגלח, להסתפר, להזליף על ראשיהם מי קולון ומיד למות" (שנים-עשר כסאות / איליה אילף וייבגני פטרוב). וכך גם ברחוב שלי, הרחוב N, המספרות כה רבות שנדמה כי נשות הקבלנים נולדו אך ורק כדי לצבוע את שערן בבלונד, למשוח את ציפורניהן בלק אדום ומיד למות.

אבל לפעמים אינני מצליחה לראות את הקומי.
שלשום פיקסי, הכלבה הזקנה והמסכנה שלי, עברה אירוע מוחי, ומאחר והווטרינר שלנו שוהה כרגע בחו"ל נאלצנו לקחת אותה לווטרינרית המחליפה, וזו מסתבר מאמינה בשיטות טיפול אלטרנטיביות. לכאורה זהו מצב קומי-טראגי – להיכנס למרפאה מיד אחרי שהווטרינרית טיפלה בדיקור סיני בארנב שחור ומבוהל, לקבל המלצה על טיפול רייקי לכלבים ולשלם עבור מרשם לטיפות שקר-כלשהו. אבל כשאתה נמצא בלב הסיטואציה, כלבתך הזקנה אינה מצליחה לעמוד על הרגליים ועיניה מרצדות אנה ואנה, אינך מוצא בסיטואציה שום דבר קומי ואתה חש עצבות גדולה וחוסר אונים.
בינתיים מצבה של פיקסי הולך ומשתפר (שיווי המשקל חוזר ומבטה הרבה יותר יציב), אבל זה לא בזכות הרייקי.

בינתיים אני משתמשת במוזיקה כאמצעי בידוד (לפחות עד שהקומי יתאזן בחזרה עם הטראגי). זו אינה מוזיקה יפה במיוחד, מתוחכמת במיוחד או מרגשת במיוחד אבל זו המוזיקה "הנכונה" והאסתטית כרגע – שם הלהקה יהיה אפל-זוהר, ייעשה שימוש רב בצורה משולש ועל עטיפות האלבומים יתנוססו תמונות סמי-ווינטג'יות של בחורות ערומות. במילים אחרות, Chillwave. בימים האחרונים אני מקשיבה הרבה ל- Glitter Bones, להקה שאינה מעוררת בי יותר מדי רגש אבל, או אולי בעצם בדיוק משום כך, משמשת בידוד אסתטי מצוין.

יום ראשון, 22 באוגוסט 2010

עובש

כשאמרתי שהחום הזה הכריע אותי... בדיעבד זו כנראה הייתה כניעה מוחלטת.
בימים האחרונים כשהתריסים מוגפים והמאוורר מופנה אליי, שקעתי עמוק לתוך המיטה החמה, מרגישה איך גם חום גופי מתפס ועולה, המחלה מזדחלת תחת עורי. וביחד עם המחלה מזדחלים גם כל מיני דמיונות נדושים שאינני מצליחה לנער מעצמי. אני מדמיינת שאני צפה בתוך אמבטיה של מים קרים ומורידה את ראשי לאחור עד שאפי נבלע בתוך המים ואני נעלמת בקרקעית האמבטיה. ועוד מיני משפטים מפגרים מזדחלים לראשי, תוך כדי הזיית המחלה והחום: "מוזיקה זבלית לאנשים זבליים. מוזיקה איכותית לאנשים זבליים". ואני חושבת לעצמי שזה ממש עמוק ואני חייבת לקום ולרשום את זה איפשהו. והנה רשמתי. ופתאום זה בכלל לא נראה לי עמוק או מתוחכם.
מעל כל האיכסה הזאת המוזיקה, בין אם זבלית או איכותית, עדיין מתנגנת. בימים האחרונים אני מוצאת את עצמי מקשיבה בעיקר ל-EP האחרון של Chad VanGaalen, שמספיק התיאור עליו ב- Last.fm כדי להמיס את לבי הדווי: צ'אד מנהל חיים שקטים עם חברה שלו והכלב שלהם בקלגרי (קנדה), ולאחרונה הוציא את רישיון הנהיגה שלו. הוא ממשיך להישאר במרתף שלו, כותב שירים לכלב שלו, חסין בפני כל המהומה, ורק מדי פעם מציץ החוצה כדי לשתף אחרים בתגליותיו.
מסתבר שהבחור הזה, המתואר בצורה כל-כך רומנטית, התחיל את דרכו כאמן חדר שינה / Lo-fi מן המניין, כותב, מנגן, מצייר עטיפות אלבומים, אתם כבר מכירים את עסקת החבילה הזאת. אבל מאז 2004 כבר הספיק להוציא אלבומים ב- Sup Pop המפורסמים, לזכות בהמון פרסים, ולצבור לו קהל מאזינים יחסית רחב, כך שעד שאני כבר הגעתי אליו מספר ההשמעות שלו ב- Last.fm עמד על מעל שני מיליון, שזה מאוד, מאוד מכובד (גם לא בקנה מידה של אמן חדר שינה או מרתף). בנוסף לכל זה ב-2009 הוציא תחת השם הסקסי Black Mold אלבום המוקדש לניסיונותיו האלקטרוניים-אינסטרומנטאליים, שבעצם נשמעים לי היטב כבר ב- Soft Airplane (באלבום וב-EP הנלווה שיצא שנה אחריו). בקיצור, יש לי עוד הרבה ללמוד על הבחור. אבל כעת עליי לשקוע בחזרה בדמדומי המחלה, במיטה, בספר, בדמיונות הטיפשיים, במוזיקה.

לדף המייספייס

יום רביעי, 18 באוגוסט 2010

חום

החום הזה הכריע אותי. גם את הכלבה השמנמנה פיקסי הוא הכריע, זרוקה לה על השטיח מעליה מסתובב המאוורר בקול גדול שלא עושה עליי רושם. מה עושה ישראלי בבית שאין בו מזגן? מדמיין שהוא קנגרו בערבות אוסטרליה המלקק את עצמו במרץ, כך שכל גופו מתכסה במעטה רוק דק וצונן.
החום הזה, הוא כמעט סמיך. בלילה אני נעזרת ב- Nils Frahm כדי להירדם, דועכת לתוך קולות מקשי הפסנתר. בבוקר אני נעזרת בקולותיהם הצלולים של שלושת הבנות המרכיבות את Mountain Man באלבום שמזכיר יותר מהכל את הפסקול של "אחי, איפה אתה?". כשהחום הזה יעבור אוכל לחזור להקשיב לצלילים סמיכים יותר.

יום שני, 16 באוגוסט 2010

פעמונים

היום הראשון בברלין היה אפור ומייגע, אבל כך בדרך כלל מתאפיינים הימים הראשונים של כל החופשות. בפנים עייפות שלא מצליחות להסתיר את הבלבול מהמקום החדש, ממפת התחבורה הציבורית, מהשפה הזרה. בניסיון הכושל לעטות על עצמך ארשת פנים אינטליגנטית של אדם מערבי משכיל ולא חלילה ישראלי פרובינציאלי שנפלט מהמטוס עייף ומיוזע. חצי מהיום התבזבז לנו בהמתנה בתור לתערוכה של פרידה קאלו, עד שלבסוף אמרנו נואש מהזדחלות התור האיטית ופנינו לאכול מרק (זה בעצם היה המוצא גם ביתר הימים).
כשהיום קרב לסיומו פנינו ללכת, צעדינו כבדים ועייפים, ל- Comet Club, להופעה של Shearwater. ההופעה הייתה מאוד נחמדה וללא ספק מדובר במוזיקאים מוכשרים, אבל דווקא הופעת החימום, המינימליסטית מבין השתיים, היא ששבתה אותי ואת חברתי. בחור רכון מעל לפסנתר, Nils Frahm, שמו, במספר קטעים אינסטרומנטאליים. לשני קטעים הצטרפו לנגינה על הפסנתר חבריו שישבו בקהל אבל את מרבית הזמן מילא את הבמה לבדו, ומסביבו כמו במעגל תפילה, יושב הקהל. זו הייתה הופעה כל-כך אינטימית וחושפנית שבאותה מידה Frahm יכול היה לצטט לנו שורות מיומנו האישי. אני לא יודעת עד כמה תתאים המוזיקה הזו, שהיא בעצם מוזיקה קלאסית-מודרנית (אוקסימורון?) לכולם. אני רק יודעת שבאותו הרגע שישבתי שם, לוקחת חלק במעגל התפילה, הרגשתי איך לבי נפתח, איך הכל מתבהר פתאום, איך... בעצם אינני יודעת ממש להגדיר את זה.
בסיום ההופעה רכשתי את אלבומו האחרון של Frahm וביקשתי שיחתום עליו. כעת אני מאזינה לו, זו הפעם הרביעית ברציפות, ומבקשת להיאחז בטעם ההוא מההופעה, ובעצם בטעם מהחופשה כולה. עד שרסיסי הטיסה יתפזרו לחלוטין ואשוב לחיי השגרה.

יום ראשון, 8 באוגוסט 2010

בינלאומי

משב רוח בינלאומי נישא אל חדרי ומדגדג את נחיריי. "כולנו רקמה אנושית אחת חיה", כך זמזם, ואפשר שעדיין מזמזם הטייפ הקטן במסע לפולין (כמה סלדתי מכל ההווי הזה במחנות, מהשירים המעיקים שנועדו לעודד אותי לבכות). יש בדיבורים האלה על "קהילה בינלאומית" ו"עולמנו הקטן" משהו מאוד מאוס בעיניי. ובכל זאת... כמה שהעולם הזה קטן. וכיצד האינטרנט מסייע בגמיעת המרחקים, ביצירת קהילות שקמות לא סביב שטח פיזי אלא סביב רעיונות, מחשבות, טעם מוזיקלי וכיוצא באלה.
לפני כשבועיים עורכי הדין (שומרי האמת, הצדק והמוזיקה!) הסירו את הקישור ששמתי להדלפה של Arcade Fire (מאז כבר הספקתי להחליפו באחר). לפני כשבוע Bakers at Dawn קישר לפוסט שלי עליו מעמוד הפייסבוק שלו. והמפה הקטנה שמראה לי כמה מבקרים נכנסים לבלוג ומאיזה מדינות, מסמנת לי כניסות בודדות מפינלנד, מפלורידה, מליטא ועוד. כל זה מאוד משונה עבורי שכן אני עדיין חשה שהמילים שנכתבות כאן הן פרטיות ונכתבות לעצמי בלבד.
כבר כמה זמן שאני מבקשת לשתף באחד האלבומים האהובים עליי בשנה החולפת אבל הרגע הראוי לעולם לא נמצא. מאותם אלבומים שאני חוזרת ושומעת בכל כמה זמן, וכך למעשה נמדדת בטווח הרחוק הצלחה מוזיקלית. אלבומם האחרון של Papercuts הוא אכן הצלחה מוזיקלית אבל לא כך הייתי רוצה להגדיר אותו. בראיית עולמי הרומנטית עד כדי גיחוך אלבומם האחרון של Papercuts הוא קרן שמש.
היום בלילה אטוס עם עדן ו. לשבוע בברלין, בטיסה של הרגע האחרון. משב רוח בינלאומי.

יום שלישי, 3 באוגוסט 2010

נבואת זעם

לקח לי כמה השמעות עד שהבנתי שאני בעצם אוהבת את האלבום החדש של Autolux. אולי זה בגלל שהאלבום הראשון שלהם (שיצא לפני שש שנים ארוכות) היה כל-כך טוב, כך שהיכן שהוא כבר התבשלה בי הציפייה להתאכזב מהבא אחריו. מאותם משפטים אוטומטיים שנפלטים מפיך בהיסח הדעת מעל לכוס הבירה: "אוי, החדש של Autolux נורא מאכזב". והלאה, הלאה, הלאה אל ההרכב הקיקיוני הבא. עליכם לדעת ילדים, רשת האינטרנט על אף מופלאותה, היא מקום אכזרי ללהקות מתחילות. את האלבום הראשון תקבל היא בזרועות פתוחות ואוהדות, תוך פיטום הקורבן בדברי שבח. מסונוור מדברי ההלל ייצא הקורבן אל מסע, אותו יכנה "מסע התבגרות", כשבסופו נח אלבום שני. או אז תונחת המהלומה. העקיצות (שלמעשה חודדו בהסתר כבר באלבום הראשון), יישלחו כחיצים מכל בלוג ובלוג, במתקפה ברוטאלית שאינה יודעת שובע. כשתגיע ההשתלהבות לשיאה יושלם המעשה, הלהקה המבטיחה (בה' הידיעה) תישחט, ובמעמד הטקסי הנאות יוגש הקורבן למזבח הלהקות המפואר מכל, הוא Pitchfork. אבל מה לנו ולנבואת זעם נלעגת זו? נאזין אם כן לאלבום החדש של Autolux.