יום שבת, 31 ביולי 2010

וזרח השמש

השבוע השתדלתי שלא להעמיס יותר מדי אמנים חדשים על הנגן שלי (אוי, הנגן המסכן וההרוס שלי). לפעמים אני מרגישה שאני מדלגת מהר מדי מלהקה אחת לאחרת, וכך קורה לא אחת שאני מגלה שפספסתי EP או אלבום שלם של להקה שאני ממש אוהבת. התכוונתי להקדיש את השבוע הקרוב לכל אותן השלמות פערים, אבל מה לעשות - כח ההרגל חזק ממני. כל-כך הרבה אמנים מעולים מסתתרים בנבכי הרשת הסבוכה, היא רשת האינטרנט (אחח, איזה פלא הוא זה!). והזמן לעת עתה עומד לצידי, כך שבאפשרותי לעשות הכל – להשלים מעט את הפערים שצברתי, ותוך כדי להמשיך בחיפושיי אחר מוזיקה חדשה ומלהיבה, מוזיקה שמרחיבה ומכווצת את הלב סימולטאנית.
כמה אמני Lo-fi יוכל הלב הסחוט להמשיך ולספוג? במיוחד כשאותם אמנים, מנגנים על עצביי החשופים ביותר, בקולם הנוגה, במוצאם השוודי, ובכיסויים שהם עושים לשירים של King Crimson. בעצם מדובר כאן בבחור אחד, אבל כך זה בדרך כלל המקרה בכל הנוגע ל- Lo-fi (לפחות כך העיד הנגן שלי, מנוחתו עדן). Bakers at Dawn, הוא בחור שוודי העונה לשם Marcus Sjöland. ביום הוא עובד בחנות תקליטים, אבל בלילה, הו מה שהוא עושה בלילה (הייתן רוצות לדעת, הא בנות?).
אחדל מהשטויות.
הואילו נא לגשת לדף ה- bandcamp שלו, שם תוכלו להוריד את מיטב הקלטותיו ובחינם.
נתחיל מ- Nebraska, אלבומו החדש והמשובח, ומשם נתפס אחורה. סוף שבוע טוב זה יהיה.

יום רביעי, 28 ביולי 2010

מסתורין

ראשית – אם מאיזושהי סיבה עדיין לא יצא לכם להיתקל ב- The Suburbs, האלבום החדש (או אולי "האלבום הבא"? מה המינוח הנכון במקרה של הדלפה?) של Arcade Fire, הרי לכם קישור. נדמה כאילו הימים האחרונים מכילים בעצם רק אותו, ושאם אתאמץ אולי אוכל גם לשמוע אותו מתנגן מיתר הבתים, כמו זמזום בלתי פוסק שממלא את האוויר.
אבל אם בכל זאת ברגעים מסוימים ביום אני מבקשת להתנתק מ- Arcade Fire, אני עושה זאת למען ה-EP החביב של Guards, להקה אפופת מסתורין (ואני לא אומרת את זה בלי מעט אירוניה), שהמידע הקיים עליה ברשת מסתכם לכדי משפט בודד. אז במקום להעביר את אותה פיסת מידע כמו טלפון שבור שעובר בין בלוג לבלוג, אומר את הדבר הבא:
לפעמים אני קצת מקנאה בלהקות שמצליחות לשמור על פרופיל נמוך "בעידן הנוכחי". ברור לי שיש בזה מן הפוזה, אבל מה אומר, האין זה נהדר להיות מאותן להקות אפופות מסתורין ומריחות ממחתרת? קצת כמו בחורה טיפשה שטועים לחשוד בה שהיא עמוקה בגלל שהיא כל הזמן שותקת. ואני לעומתה מברברת ומברברת בלי סוף. אחח, לפעמים נמאס לי להיות כל-כך ישירה.

יום ראשון, 25 ביולי 2010

מישהו עדיין אוהב אותך

נדמה כאילו Miniature Tigers נתנו את האות ועכשיו בזה אחר זה מודלפים לאינטרנט האלבומים המצופים שלי לקיץ הזה. מי מאותם אלבומים ישאיר עליי את חותמו בסוף הקיץ קשה עדיין לנבא, אבל אני בספק אם זה יהיה האלבום Let It Sway של Someone Still Loves You Boris Yeltsin (שגם אותם כבר ציינתי במילה). כששמעתי את SSLYBY לראשונה ניבאתי שהם יהיו ה- Shins הבאים. חמש שנים עברו כבר מאז Broom, האלבום הנהדר הראשון שלהם, ולא נראה לי שהאלבום הנוכחי הוא שידביק את הפער בין שתי הלהקות (שלהערכתי עומד כרגע על כמיליון מאזינים), אבל זה לאו דווקא החדשות הרעות. אני כרגע בשמיעה הרביעית שלי של Let It Sway, ולצד הקסם הראשוני שבו הוא מעלה בי גם חשש מסוים, אולי בגלל שלפרקים הוא ממש מזכיר לי את Weezer. נו טוב, אגיד את זה וזהו – יכול להיות ש- SSLYBY ימצאו את עצמם בסופו של דבר באותו מקום של Weezer, עם אלבום ראשון מעולה ואלבומים ממוצעים אחריו? שמא לא הייתה באלבום הראשון בשורה מלכתחילה? אשאיר את העניין לשיפוטכם.

יום שישי, 23 ביולי 2010

נ.ב

עברו כבר כמה ימים טובים מאז הודלף האלבום החדש של Miniature Tigers (שאותם ציינתי במילה כאן), ובזמן אינטרנט מדובר בנצח שלם. הקיץ הזה מעט דחקתי לפינה את כל האינדי-פופ הזה, שהיה אולי מהות הקיץ שעבר שלי. מה שמעלה בעצם את התהייה הבאה: האם נותר בכלל מקום תחת השמש הקופחת הזו, שתחת חסותה נופלות למכביר להקות Shoegaze או Chillwave או פסיכדליה – אם כן, האם בכל זאת נותר כאן מקום לקצת Indie Pop? אני חושבת שכן.

לדף המייספייס
ובגלל שאני מאמינה עדיין בכוחה של להקת אינדי-פופ מוצלחת להפשיר גם את הלבבות הקפואים ביותר ולמלא אותם באושר גדול, אעלה ממש בקרוב אלבום משמח נוסף.

ועוד אמריקאים בריטים

קראתי היום באיזה מקומון אינטרנטי של העיר שיקאגו על תחייתה של סצנת ה- Shoegaze בשיקאגו. רוב הלהקות שצוינו בכתבה השתדלו להסתייג מהתיוג הזה של מחיי הז'אנר, שכבר זכה לכינוי העצמאי (אם כי אינני נוהגת להיתקל בו יותר מדי) "Nu Gaze". והאמת שגם אני נוטה להסתייג מכל אותם התיוגים. אצלי החלוקה בראש הרבה יותר בסיסית: מוזיקה שאני אוהבת ומוזיקה שאני לא.
את Apteka, חבריהם של Secret Colours מהפוסט הקודם, אני אוהבת. בינתיים יצא להם רק EP אחד שליווה את סיבוב ההופעות שלהם, אבל מבחינתי כל היופי המוזיקלי הזה, או אם בכל זאת נתעקש על תיוגים – כל התחייה המחודשת הזו ל- Shoegaze, מתנקזת בשני שירים באלבום: הכיסוי לשיר "If You Were Here", ומיד אחריו השיר
"It's a Wilderness".

יום שלישי, 20 ביולי 2010

אמריקאים בריטים

בשבועיים האחרונים, אולי בהשפעת התוכניות על שנות ה-60 בערוץ שמונה, אני מקשיבה הרבה לאלבום הבכורה של Secret Colours. ממשיכים את מוטיב הפסיכדליה בקיץ הזה, הם מזכירים לי גרסא יותר בריטית (למרות שמוצאם בכלל משיקאגו) של Tame Impala. לפעמים אני תוהה אם קיימת עדיין חשיבות בציון העובדה שלהקה היא אמריקאית, בריטית או אוסטרלית, אם ממילא כל הצלילים התערבבו כבר לחלוטין ועכשיו יש לנו אמריקאים שעושים shoegaze ופסיכדליה (או לצורך העניין, אמריקאים שכותבים את המילה "colors" עם u). בא לי להגיד משהו מובן מאליו על עידן האינטרנט וכמה שהגבולות הפיזיים היטשטשו, אבל אני אחסוך את זה מכם. במקום זה, עדיף שפשוט תקשיבו ל- Secret Colours.

יום שבת, 17 ביולי 2010

במחתרת

הקיץ הזה הולך ונקשר לי (וכנראה שלא רק לי) עם Lo-fi. עם Garage ו- Punk. עם פסיכדליה ו- Surf. כמה חבל שכל החוויה הזו נעשית באמצעי עקיף, דרך המחשב. עוד הופעה שלא הייתי בה מסיבות גיאוגרפיות: Ty Segall, Sonny & the Sunsets, The Baths ו-Grass Widow, כל המי-ומי. באסה.
אבל אנחנו ישראלים גאים ואיננו אומרים נואש לעולם! למה מי הם הגויים האלה שיכתיבו את טעמנו המוזיקלי? נאלתר לנו מסיבת גראז' בעצמנו. במקום גראז' – החדר שלי. במקום להקה – המחשב הנאמן. נוכל לדמיין שאנחנו בסן פרנסיסקו, בהופעה מחתרתית.
נתחיל כמובן עם Ty Segall. הורדתי המון הקלטות מוקדמות שלו, ואני אשמח לשתף את מי מכם שמעוניין. אבל כדי לא להעמיס יותר מדי נתחיל מהאלבום הראשון, הקרוי גם על שמו. הוא מזכיר לי גרסא מאוד בסיסית ולא מלוטשת של The Hives (זוכרים? מסתבר שהם עדיין קיימים). בכל אופן, אם אהבתם את האלבום האחרון שלו, רוב הסיכויים שלא תתאכזבו.
עוד להקה נהדרת מסן פרנסיסקו שנוכל להשמיע (ושאת שמה ציינתי בהתחלה), היא Grass Widow (הבנות בתמונה). הרמוניות, Lo-fi, Post Punk וקצת Surf. תמצית הקיץ שלי. וזה בעצם כל מה שצריך. או כך לפחות נשנן לעצמנו, כמו מנטרה – זה כל מה שצריך, זה כל מה שצריך. ומה אכפת לנו שבקושי מגיעות לארץ להקות? (אוף).

יום חמישי, 15 ביולי 2010

הדבר האמיתי

Quasi היא להקה כל-כך, אבל כל-כך underrated. בהמשך למלל חסר המשמעות מהפוסט הקודם אומר כי קיימים שני סוגי להקות שאומרים עליהן שהן "underrated". בסוג הראשון מדובר במקרה הטוב בלהקות ממוצעות ובמקרה הגרוע בלהקות מעצבנות, ובכל אופן בלהקות שהן כלל לא underrated. מהות טביעת המושג במקרה הזה היא להראות עד כמה מעודן טעמו המוזיקלי של טובע המושג. כל-כך מעודן שאינו מסוגל להאזין ללהקות "ממוסחרות" שיש להן מעל לאלפיים מאזינים. בהשתמשו במושג "underrated", רוצה לומר בעצם: "ברגע שהלהקה הזו תהיה מעט overrated, אני אהיה הראשון לעזוב". ואז יש את הסוג השני, זה המעורר פליאה כנה. איך להקה מעולה כמו Quasi לא מצליחה לעבור את אחוז החסימה, באמת שנשגב מבינתי.
בכל אופן, בתור בני אדם אינטרסנטיים ננצל את הדבר לטובתנו, ונשתמש במידע שיש לנו על Quasi בשביל להרשים בחורים/בחורות אלטרנטיביים/אלטרנטיביות על הבר. נעשה זאת בדרך האלגנטית הבאה:
- את מקשיבה למשהו מעניין בזמן האחרון?
- האלבום החדש של Quasi.
- קוואזי who?
- האם אתה מכיר את Elliott Smith?
- וודאי.
- טוב אז הגיטריסט מקוואזי היה עם אליוט סמית' בלהקה שנקראה Heatmiser, לפני שאליוט סמית' היה אליוט סמית'. והאם אתה מכיר את Stephen Malkmus and the Jicks?
- ...
- טוב אז המתופפת של קוואזי, שהיא אשתו לשעבר של הגיטריסט, מתופפת גם ב- Stephen Malkmus and the Jicks. בשנים האחרונות הצטרפה לקוואזי גם נגנית הבס של Stephen Malkmus and the Jicks. וכדי לסגור מעגל – אותה בסיסטית יצאה בעבר הרחוק עם אליוט סמית'.
- וואו, כמה ידע מוזיקלי. המשקאות עליי.

אוף. בדיוק בגלל דברים כאלה אני סולדת מ- "name dropping".
האלבום החדש של Quasi, בכל אופן, הוא אחד האלבומים האהובים עליי השנה. יש לי עוד הרבה דברים לומר עליו ועליהם אבל מספיק להיום. מה שכן, תקשיבו לשיר הזה.


לדף המייספייס

להורדת האלבום American Gong

מלל חסר משמעות

שוב שקעתי במרה שחורה.
* רצוי לעשות כששוקעים במרה שחורה – לצפות בתוכניות טלוויזיה משמימות. "השופטת מריה לופז" זו נקודה מצוינת להתחיל ממנה.
* לא רצוי לעשות כששוקעים במרה שחורה – לקרוא בבלוגי מוזיקה משמימים ולהוריד מוזיקה בכח.
יסלחו לי בלוגי המוזיקה המשמימים, ובמיוחד המעודכנים ביותר מביניהם, שאליהם אני נכנסת לעתים תכופות. על אחת כמה וכמה, יסלחו לי אותם בלוגים המתופעלים על-ידי גורם אחד יחיד, שדואג למלא אותם במוזיקה (ברבים) חדשה מדי יום ביומו, במה שנדמה כמו בליל של מוזיקה ומלל. שניהם חסרי משמעות באותה מידה.
גם במילים שאני משתמשת, נעשה כבר שימוש למכביר. והסחורה, כלומר המוסיקה שאני מגישה, גם היא משומשת. לפעמים נדמה לי שכל המושגים האלה שמחליקים בטבעיות מהלשון אל המקלדת, מושגים של "שמש, ים ודקלים", שחוקים כל-כך שאפשר כבר לקפל אותם לתוך עוגיית מזל ולהגיש. ובתוך כל זה לך תטען, כלפי עצמך וכלפי אחרים, שיש גם דבר כזה "יופי טהור". שיש הבדל בין אלבום אחד, נחמד אבל לא מעבר לכך (שעליו אמנם המלצת בקול תרועת חצוצרות), לבין אלבום אחר, שבמובן הבסיסי ביותר פשוט נגע בך.
אפשר שכל מערכת בלוגי המוזיקה הזו מושתתת על העיקרון האוניברסאלי של Monkey see, monkey do, monkey teach. אלא שבעצם לקחו את זה כאן צעד אחד קדימה ודילגו על שלב העשייה, כך שנשארנו עם Monkey hear, monkey teach. ולפעמים אני אפילו חושדת כי מדלגים על השלב הראשון, שלב ההתבוננות או ההאזנה, וכל שנותר הוא Monkey teach.
כשכל זה עומד לנגד עיניי, אני ניגשת לכתוב על "הדבר האמיתי".
אבל ראשית,
טעימה.
קשה לי לתאר במילים, על אחת כמה וכמה באותן מילים משומשות, כמה השיר הזה היה משמעותי עבורי בגיל 16.
ועכשיו אנסה לנסח איזה משהו על האלבום החדש של Quasi.

יום שני, 12 ביולי 2010

מוקדש לחברה הטובה, עדן ו.

אתמול אני וחברתי הטובה עדן ו. (השם המלא שמור ליודעי דבר) שוחחנו בטלפון, ותוך כדי השיחה העצלה חברתי הודיעה לי כי הוא עומדת להוריד את האלבום החדש של Ty Segall, מהפוסט הקודם. התכוונה להוריד, מבלי לבחון קודם בעמוד המייספייס האם המוזיקה נעימה לה. להוריד ככה, על עיוור. זו חברות אמת! אמרתי לה שלדעתי המוזיקה לא תמצא חן בעיניה, שכן מהיכרותי הארוכה איתה אני יודעת שהיא בוחלת ב- Punk. את Best Coast, לעומת זאת, אני יודעת שחברתי הטובה תאהב עד מאוד.
אני אוהבת להכיר לעדן ו. להקות אינדי-פופיות כי היא תמיד גורמת לי לראות בהן יותר מאשר סתם אנקדוטה מוזיקלית חמודה. כך למשל, בנסיעה משותפת במכוניתה היא תבחר להשמיע לי, שנה אחרי ההייפ הראשוני שלי, את האלבום הראשון של Someone Still Loves You Boris Yeltsin. או למשל, נשוחח על משהו ופתאום היא תצטט לי שורה רלוונטית משיר נשכח של Miniature Tigers (לשתי הלהקות שצוינו לעיל אגב, עומדים לצאת אלבומים ממש בקרוב, והציפייה גדולה). אז ל- Best Coast אמנם יש צליל קצת יותר "מחוספס", אבל הליריקה המתקתקה שמתעסקת בעיקר בבחורות שמבלות את זמנן בישיבה דרוכה ליד הטלפון, מחפה על החספוס הגראג'י הראשוני.
זה המקום לציין כי עדן ו. היא שעיצבה עבורי את הבלוג (ניסיתי לשכנע אותה שנכתוב שורה של "כל הזכויות שמורות ל.." אבל היא התעקשה שלא, אהמ). וכך באמת נמדדת חברות אמת: כשחברתך מבלה איתך אחר-צהריים שלם בגזירת משולשים מקרטון, במקום לעבוד על הגשותיה לבצלאל, ועוד לא מבקשת לקבל על זה קרדיט.
ולסיום קליפ שמזמן שכנע אותי ש- Best Coast שווה כיף גדול:
המלצה לאלבום אפשר היה (ובדיעבד, כנראה שרצוי היה) לקרוא גם באייפוד רעב.

יום שבת, 10 ביולי 2010

נוסטלגיה

היום עשיתי דבר שלא ייעשה. חיפשתי בפייסבוק אחר חברת ילדותי מאפריקה. קראו לה אלי והיינו מבלות שעות ארוכות בבית העץ שלה, צובעות בחוברות צביעה ומחליפות בינינו מדבקות. בערך בפרופיל הפייסבוק הרביעי (מתוך רשימה של ארבעים וחמש), הבנתי עד כמה כל זה אבסורדי. בפעם האחרונה שאני ואלי התראינו היינו בנות חמש או שש, ושש-עשרה שנה כבר הספיקו לחלוף מאז. אבל נניח שהייתי מוצאת אותה, זה הרי לא מופרך לחלוטין. ומה אז? לפעמים עדיף להותיר את רשמי הילדות כמו שהם, מבלי לקלקל אותם בדיעבד, בשיחת סמולטוק תפלה בצ'אט הפייסבוק.
אבל מה לעשות עם כל הסנטימנטים? לפני כמה זמן התוודיתי בפני אחותי על תוכניותי לשוב להתגורר באפריקה מתישהו בעתיד. "את יודעת אבל שזה לא יהיה אותו דבר" הוכיחה אותי, "עזבי את זה שלא תחזרי לילדות, זה מובן מאליו. אבל זה גם לא יהיה הניינטיז". נו טוב, זה לא מונע ממני לנסות. או לפחות לנסות באופן תיאורטי. המוזיקה תבוא לעזרי במקרה הזה, ככלי לדמיון מודרך.
אני חושבת שיש איזושהי הסכמה כללית ב"קהיליית בלוגי המוזיקה" (איכס) כי המוזיקה "הנכונה" כרגע על כל גווני ה-Chillwave ו/או Lo-fi ו/או Garage Rock ו/או פסיכדליה, היא בכל אופן מוזיקה רוויה בנוסטלגיה. כאילו שיש איזושהי נוסטלגיה קולקטיבית, שמוקלטת לצורך העניין בחדר שינה אמריקאי טיפוסי, כשמהחלון נשקפת תפאורה של ים, שמש ודקלים. תכניסו לזה גם תערובת של פאנק ומסכה סמי-אפריקאית, ותקבלו את Ty Segall, פסקול הנוסטלגיה שלי לשבוע הקרוב (אבל יש לי הרגשה שזה הולך להיות רומן קיצי ארוך בינינו).
שוב הכברתי במילים. הפעם אאשים את הנוסטלגיה.

לדף המייספייס

להורדת האלבום Melted

יום חמישי, 8 ביולי 2010

480

כבר שכחתי חדוות נסיעת אוטובוסים בינעירוניים לילית, מהי. קרירות המזגן העוטפת אותך, התאורה העמומה שאין בכוחה להאיר על עמודי ספרך (לשווא אתה מנסה להאיר אותם בעזרת הפלאפון), והעייפות הנעימה הזו הפושה בכל. עייפות של אחרי הרפתקה בעיר הגדולה TLV (עיר האפשרויות הבלתי נדלות!), כאילו חזרו כל יושבי האוטובוס מטיול שנתי וכיסיהם מלאים בחול. לו יכולתי, הייתי מעודדת את חבריי לאוטובוס לפצוח איתי בשירה בציבור. "Grab your calculator, you'll be needing that sooner or later" היינו שרים אז בקול! לעת עתה, באין משתפי פעולה, אזמר את שיריה של Micachu, אמנית הפופ-האקספרימנטאלי הבריטית, בכוחות עצמי.

ל- Micachu, היא מיקה לוי, הגעתי באיחור של שנה, דרך רשימה של "אמנים ממליצים על אמנים" שפורסמה אי אז בדצמבר 2009, ב- Pitchfork. מובן מאליו שבתור "מעריצה מושבעת" של Grizzly Bear נמשכתי להמלצותיו של אד דרוסטה. שימח אותי לראות שגם הוא, כמותי, האזין בשנה האחרונה ל- Washed Out ול- Neon Indian, כאילו שאהבת אותה המוזיקה קושרת איכשהו גם בינינו. זוהי מחשבה דבילית שבאותה מידה יכלה גם להתעורר בלבה של גרופית בת 16, ומה כל זה אומר עליי? (אני רוצה להאמין שזה אומר שיש לי נפש צעירה ורומנטית).
אינני יודעת בעצם מדוע אני מאריכה כל-כך במילים (כנראה זו חדוות הנסיעה הלילית). הייתי יכולה גם להגיד ישר ולעניין שהודות ל- Grizzly Bear הגעתי למיקה, ושהודות למיקה העברתי בנעימים נסיעה מתל-אביב לירושלים. והייתי יכולה גם לא להגיד כלום, ולתת ל- Grizzly Bear ול- Micachu לעשות את העבודה:

יום שבת, 3 ביולי 2010

אהבה ישנה

סוף השבוע הזה מסתמן כפולקי במיוחד. מצאתי מכרה של אלבומי Folk / Alt Country וכל שנותר לי הוא לברור למה להקשיב קודם. הבחירה לא קשה במיוחד כשבין היתר נחה מולי פנינה ממש, של Bonnie 'Prince' Billy ו-Cheyenne Mize. ב-EP המשותף שלהם השניים מכסים שישה שירים שהוקלטו בין 1873 ל-1915, והתוצאה מאוד מקסימה (המילה "מקסימה" מעט מאוסה בעיניי, אבל אשתמש בה באין מקבילה טובה יותר למילה Charming). "צ'רמינג" היא מילה טובה גם כדי לתאר את וויל 'הנסיך' אולדהאם, האיש והזקן. ואולי אני סתם משוחדת, מאז הופיע בירושלים לפני שלוש שנים וכבש את לבי בקריאות ה-"ביצה קשה!" (זה כנראה מה שלימדו אותו להגיד בעברית) שקרא לעבר הקהל המשתומם. בכל אופן, מומלץ להוריד.

יום שישי, 2 ביולי 2010

אהבה חדשה

היום התעוררתי עם ה-Hissometer Cassette EP, של האמן הקנדי-איטלקי His Clancyness, וידעתי שכבר לא מדובר פה בסתם אנקדוטת Shoegaze חולפת, כי מוזיקה שאתה הולך לישון איתה ומוזיקה שאתה בוחר להתעורר איתה, זה כבר סוג של קשר מחייב. שטפתי את פניי במים צוננים והקשבתי לשיר האהוב עליי שלו, Dream Tune. אח"כ הלכתי לשעתיים של פילאטיס (תענוגות יום שישי), וכשחזרתי האלבום החדש שלו, Always Mist, כבר היה מוכן אצלי להשמעה במחשב. דיברתי פה לפני כמה פוסטים על המוזיקה ככלי מנחם. אינני יודעת בעצם מאין נולד כל הצורך הזה להתנחם, אבל כשאני מקשיבה לאמני-קיץ (מינוח דבילי ואם זאת קולע) כמו His Clancyness, אני מרגישה כאילו הכל הולך להיות בסדר. כן, הכל יהיה בסדר, וגם יש לי הרגשה שצפוי לי סוף-שבוע נחמד.
*סמיילי*