יום רביעי, 30 ביוני 2010

חגיגות ה-20

היום יום הולדתה ה-20 של אחותי האהובה עדן, שהיא גם באופן אובייקטיבי לחלוטין, אמנית ה- Lo-fi המועדפת עליי. היא כל-כך מחתרתית כרגע שקיימת רק הקלטה אחת שלה ברשת, כיסוי לשיר Thirteen Things של Elephant Parade. אבל תסמכו עליי כשאני אומרת (תוך כדי נפנוף החלטי באצבע המורה) – היא עוד תגיע רחוק, הילדה הזאת.

הקדשה אישית: מאצ' חביב, אני מקנאה בך על כישרונך הרב ומאמינה בך בלב שלם (מחכה לך מתנה מוזיקלית בסוף הפוסט).

*הקליפ מסובב מסיבות אמנותיות בלבד
מתנה מוזיקלית: הרבה זמן ובהרבה מקומות חיפשתי ("מר פורבס"), אחר ההקלטה המקורית לשיר Marla של Grizzly Bear, אחת הלהקות האהובות עליי ועל אחותי בשנה האחרונה. השיר המקורי נכתב בשנות ה-40 ע"י דודתו הרחוקה של אדוארד דרוסטה (מייסדה של Grizzly Bear), ששאפה להיות אמנית אבל מתה בגין התמכרותה המצערת לטיפה המרה.
אתם יכולים להקשיב לשיר המקורי פה ולכיסוי של הדובים פה (ואם בא לכם לקרוא ניתוח יותר מעמיק בנוגע להתגלגלותו של השיר, אתם מוזמנים להכנס גם לקישור הזה).
והמסר בכל זה, אחותי היקרה הוא – התרחקי ממשקאות חריפים!
(סתם).

בוקר

בחוץ כבר מצייצות הציפורים. בקולן מסתמנת לי בהילות בוקר, לקום, להספיק, לעשות, וכל זה תמיד מקשה עליי לשקוע בשינה. לכן, במקום לנסות להירדם אגלוש לי בטבעיות לתוך הכסא הניצב אל מול המחשב ואשמיע בפעם המי-יודע-כמה היום את הדיסק החדש (שרשמית יצא אתמול, אבל הודלף הרבה לפני) של Forest City Lovers. משעשעת אותי המגמה הנוכחית של שמות להקות השאובים מהטבע. כאילו היכן שהוא קיים ספר הממליץ על שמות אפשריים ללהקות עבור אותם היפסטרים צעירים הזוממים להקים להקה, והאמא מתעקשת להיות מקורית ולקרוא לבן שלה שונית אלמוגים, אבל בקיצור שון. קאט ברנס, האמא של Forest City Lovers, מצאה שם נהדר ללהקה שלה, בגלל שהוא מאוד קולע למגמה הנוכחית הזו של "חיות אורבניות". בתחילה ביטלתי את האלבום החדש כסתם עוד אלבום של סתם עוד להקה של סתם עוד חיות אורבניות, אבל אני חייבת להודות שבכל זאת, יש בו משהו. מוזיקה נעימה שמתאימה לי בדיוק עכשיו, לשעות הבוקר המוקדמות כשבראשי הולמים ציוצי הציפורים, ובלבי זיכרון מיער קנדי רחוק, שטוף בצבעי צהוב ואדום.

יום שבת, 26 ביוני 2010

זיכרונות

סופי השבוע שלי עמוסים במוזיקה. אני פותחת עשרים חלונות במקביל, בכל אחד בלוג מוזיקה אחר, המפנה לעמוד מייספייס אחר, המפנה לאתר הבית של חברת תקליטים כזו או אחרת. וכך אני גולשת להנאתי בין עמוד לעמוד וצוברת לי ערימה נאה של אלבומים שינוגנו בשבוע לאחר מכן. בתחילת השבוע, כשבחרתי באופן אקראי להקשיב ל- I Was A King, הידע המוקדם היחיד שהיה לי הוא שמדובר בלהקה נורבגית, מה שכמובן באופן אסוציאטיבי גרם לי לחשוב על מוזיקה של להקה אחרת, כי עולם האסוציאציות שלי דל כשזה מגיע למוזיקה נורבגית. לא היו צריכים לעבור יותר מדי שירים כדי שאבין שמדובר כאן בסיפור אחר. ואולי צירוף המילים הנדוש "סיפור אחר" אינו מתאים כאן, ועליי לומר "זיכרון אחר", שכן המוזיקה הזו נקשרת בתודעתי עם תקופת ילדותי, אם לאותן נסיעות ארוכות בשבילי העפר באפריקה, או אולי לדירה הראשונה בקטמון הישנה. ואולי החפצים שמסביבי דלים מלהכיל כל-כך הרבה זיכרונות ועכשיו אני מתחילה להטעין אותם גם בצלילים מסוימים. האם תמיד הייתי כזו סנטימנטאלית? קשה להסביר את כל זה לגורם חיצוני, שיקשיב ל- I Was A King וכל שישמע היא מוזיקה שהכי רחוק תיקח אותו לשנות ה-90. איך אסביר אם כן, שעד שהגעתי לאמצע האלבום, לשיר Hard Luck Bad News, לבי נמלא בחמיצות המתקתקה הכרוכה באותם זיכרונות ילדות רחוקים, ובעיניי נצצו דמעות?

הסיבה השלישית

אחד היתרונות בעבודה הקודמת שלי היה השליטה הכמעט מוחלטת שהייתה לי על מוזיקת הרקע. מדובר ביתרון משמעותי, בהתחשב בזה שברוב מקומות העבודה הזמניים אתה נאלץ לשמוע פעם אחר פעם את אותו דיסק משמים של נורה ג'ונס. אהבתי לחשוב על הניגוד שבין חנות הבגדים בה עבדתי, לבין המוזיקה שבחרתי להשמיע, ובמיוחד אהבתי כשלקוחות היו ניגשים לשאול אותי מה אנחנו שומעים. וכך הופצה הבשורה המוזיקלית (או לפחות כך רציתי להאמין).
אחת מאותן להקות שוליים שנהניתי להשמיע הייתה The Juliets, ולו רק בגלל שהם כל-כך לא נשמעים כמו משהו שמגיע מהשוליים. תחת עמוד ה-Last.fm שלהם רשומים כ-360 מאזינים, וזה כלל לא מתיישב לי עם הפופ האינדי המהוקצע הזה שהם עושים. הם מזכירים לי להקות שהייתי שומעת בתיכון ושיריהם הדביקים מלווים את צעדיי בחודש האחרון. אלבום הביכורים שלהם, הקרוי גם על שמם, ראוי ללא ספק להיות מוכר מעבר לגבולות חנות הבגדים הקטנה.

יום שני, 21 ביוני 2010

ובהמשך

הסיבה השנייה לחיוכיי המזדמנים בחודש האחרון היא Shugo Tokumaru, שמשמש עבורי נוגד-דיכאון לכל דבר. את Shugo Tokumaru (ועכשיו תנסו להגיד את זה שלוש פעמים ברציפות) הכרתי דרך עמוד הפייסבוק של Deerhoof (הפייסבוק ככלי מחנך), ובאמת קל לזהות קווי דמיון בין הלהקות. אבל אם בכל זאת נעמוד על השוני, במקום שבו יהיו Deerhoof מתוחכמים ובועטים יותר, Tokumaru יהיה קליל, מתקתק ופופי. ככה שבסופו של דבר אתה נשאר עם סוכרייה, ולא סתם סוכרייה אלא סוכרייה יפנית שהיא ללא ספק הרבה יותר טעימה מלמשל, סוכרייה על מקל בצורת תרנגול הנמכרת בשוק תחת השם הקליט "לקקן חומד". אז מה אם אני לא מבינה את המילים? תחשבו כמה תחכום זה מוסיף לי, וגם תכף לכם, כשלשאלה "למה אתם מקשיבים כרגע?" תוכלו להשיב שבזמן האחרון אתם נורא בקטע של פופ-אקספרימנטאלי-יפני.
האם תוכלו לנחש מי הלהקה השלישית שממלאת אותי אושר בתקופה האחרונה?

יום שבת, 19 ביוני 2010

אושר

כן, קיים גם מושג כזה בחייו של מבקר המוזיקה הצעיר, העוטה על פניו ארשת האומרת כולה תוגה ומסתורין, בעודו מלקט בכפית את עלי הנענע שנעים בכוס התה שלו בתנועת ריחוף, כמו המחשבות הצפות בראשו (על הדימוי חשב בעצמו). הוא יושב בבית הקפה השכונתי (הממוקם שמא בנחלאות, בלב השוק ההומה-אדם, או אולי באיזו פינה דחוקה במרכז העיר?), אבל אל נא תטעו ותחשבו אותו לאדם חברותי שכן הוא נתון למחשבותיו בלבד. נכון לעכשיו הוא הוגה באותה בחורה מלזית מהפוסט הקודם, שצליליה ממלאים את לבו הכבד ממילא באיזושהי עצבות מתקתקה. אבל האם כל זה אומר שאינו יודע לעולם גם אושר? וודאי שיודע! השבוע למשל, צפה בילדים המשליכים ממרפסת ביתם אווירוני נייר, והמראה כמעט נראה לו פסטורלי.
אבל למה בעצם הדברים נאמרים בגוף שלישי זכר? וכי לא ברור שמדובר בי ורק בי? (אחח, כמה נוגים הם חיי!).

לעניינינו – ראשית, התנצלותי הכנה לאותם אנשים, נוסעים אלמונים בתחבורה הציבורית, שפגשו בחיוכי האווילי ולא ידעו להבין פשרו, מהו. אענה ללא עיכוב כי פשרו הוא כמובן מוזיקלי. הסיבה הראשונה לאושרי המזדמן היא אלבום הביכורים המדובר של Tame Impala. מה אומר, הפסיכדליה האוסטרלית הזו עושה ללבי (אחח, אותו לב רווי נוגות) פלאים, ובמיוחד השיר הזה, שאת מילותיו אני מזמרת לעצמי (וגם קצת לא לעצמי) כל השבוע האחרון:

לדף המייספייס

להורדת האלבום InnerSpeaker

ולמקרה שלרגע נמלאתם דאגה, את יתר הסיבות המוזיקליות לאושרי המזדמן אמנה בימים הקרובים.

יום שלישי, 15 ביוני 2010

"אנטי-פולק"

יש ימים בהם אני מורידה אלבומים רק כדי להניח אותם סביבי במעגל דמיוני, והם מתנגנים מבלי להשאיר על לבי חותם ומעבירים לי את הזמן. בזמן האחרון אני אוגרת אותם במחשבי מבלי לטרוח לפתוח אותם. אני מעדיפה להאזין למוזיקה שאני כבר מכירה, ללהקות שמהדהדות לי עם זמנים אחרים. אני מקשיבה לדיסק הראשון של Department of Eagles (עליו אולי אכתוב בפעם אחרת) וברגע שהוא מסתיים חוזרת ומנגנת אותו פעם נוספת עד שהצלילים נשחקים.
אבל ישנם גם ימים אחרים (או אולי יהיו אלה רגעים אחרים באותו יום עצמו), בהם אני מבקשת להתנחם במוזיקה.
The Venopian Solitude היא בחורה בת 19 ממלזיה שמעלה לאינטרנט שירים שכתבה, הקליטה וערכה בחדר השינה. הקול שלה מזכיר לי שילוב בין CocoRosie ל-Sean Hayes (אם לדבר במונחים קצת יותר מקומיים אני חושבת שזו המוזיקה אליה שאפו בסרט ג'ונו), אבל הרבה יותר בוסרי וחסר כל ליטוש. החוסר ליטוש הזה מתבטא אפילו בעטיפות האלבומים שהיא מציירת, או אולי יהיה נכון יותר לומר משרבטת, בעצמה. לפעמים הבוסריות הזו קשה לי לעיכול. בוא נאמר את האמת, על חלק מהשירים הייתי מוותרת עוד לפני שלב ההקלטה, אבל דווקא משום כך יש בכל חוויית השמיעה הזו משהו יותר אינטימי. כאילו המוזיקה הזו, שלכל היותר יש לה אלף מאזינים בכל העולם, נכתבה כמעט באופן בלעדי עבורך. ולפחות עבורי, בדיוק כאן נעוץ היסוד המנחם.


שבה אתם יכולים לצפות בקליפים שהיא מכינה ובהם היא מצטלמת עם כיסוי ראש, שזו חוויה לכשעצמה

להורדת האלבום Sangfroid
באותו אתר נמצאות גם שאר ההקלטות שלה להורדה בחינם

יום שישי, 11 ביוני 2010

קיץ

האם תהיה זו קלישאה מצידי לפתוח באמירה על כמה אני שונאת את הקיץ? או, אולי יותר מדויק יהיה לומר כי אני שונאת את הקיץ הישראלי. או אולי, הקיץ הירושלמי. שהרי ממילא מרכז העיר, על הריסותיו ואוכלוסייתו החלכאית, מזכיר לי סחבה ישנה ומעופשת. ואף על פי כן נדמה לי כאילו בקיץ, גם מעט החיוניות שאולי הייתה באותה סחבה כמו ונסחטה ממנה, והיא מונחת יבשה וקשה על אדן החלון. אבל כל זה לא יותר מקלישאה, שלא לומר קלישאה פיוטית (שזה הסוג הגרוע מכל).
ובכל אופן, החדשות הטובות הן שאני מוכנה לשקול מחדש את עמדתי בדבר הקיץ. אין לנקוף זאת לזכותן של מסיבות הרחוב, כי אם לגל להקות ה- Lo-fi שמציף את חדרי ומשדל אותי לרכב עליו על אף שאינני יודעת לגלוש. ומי אם לא Eternal Summers, כשמם כן הם, יהיו אלה שיקלעו למהות ההגדרה המחודשת הזו למושג "קיץ". חברים טובים של Reading Rainbow (עוד להקה שאיימה להציף את חדרי), ה-EP הראשון שלהם כולו אומר שמש וים, מושגים כמעט זרים לירושלמית לבנבנה כמוני.


וכיאה לירושלמים, קבלו שניים במחיר אחד:

המייספייס של Eternal Summers

יום שלישי, 8 ביוני 2010

רגרסיה

בזמן האחרון נדמה לי כאילו המציאות המתגבשת סביבי היא לא יותר מאשר מיראז' מתעתע. האם לא הייתי פה כבר? מתהפכת באותה מיטה וכל הזמן הזה תחושה צורבת של אי שקט לופתת את גרוני? אפילו הפסקול, כך נדמה, הוא אותו פסקול. וכאילו שכל ההקדמה הזאת לא נוסטלגית דיה אוסיף כי הפסקול עצמו מתנגן, איך לא, באותו ווקמן כחול-כסוף שליווה אותי כל תקופת החטיבה, על קלטת שבצדה האחד נירוונה ובצדה השני יו לה טנגו.
שקועה באותו חיזיון תעתועים מאוס (מעניין לדעת – האם כולם חשים רגרסיה מסוימת בתקופות המעבר המתות בין מסגרת אחת לשנייה?), נדמה כי רק אמצמץ ובין אוסף הקלטות הישנות תצוץ Magic Windows, Magic Nights של- The Library is on Fire. כאילו לא מדובר באלבום מהתקופה האחרונה אלא כזה שהיה קיים כבר בשנות ה-90, מאותם אלבומים שהותירו בך תחושה של מרדנות נעורים שלא באמת חווית, ומה חבל שכך!
אין באלבום כל חידוש מוזיקלי ומקורות ההשפעה שלו ברורים. ובכל זאת, בתקופה שבה נדמה לי כאילו הזמן עצמו שב על עקביו, מתאים לי כל הניינטיז הזה.


לדף המייספייס

להורדת האלבום Magic Windows, Magic Nights

יום שלישי, 1 ביוני 2010

ברכות

שלום!
את הבלוג הזה אני פותחת כדי שאוכל להמליץ על מוזיקה שאני אוהבת לקרוביי ולחבריי, ככה שאם אתם לא מכירים אותי זו למעשה הצעת החברות הלא רשמית שלי. מקווה שתענו בחיוב.