יום שני, 20 בדצמבר 2010

אמירה אופנתית

כבר ציינתי פה פעם את המוזיקה כחוויה אסתטית. אולי לא נכון לומר "המוזיקה" ככלל, אלא פנים או סוגות מסוימות במוזיקה. האסתטיקה המוזיקלית כפי שהיא משתקפת נכון להיום, לפחות דרך פריזמת האינטרנט, היא מוזיקת ה- Chillwave. אבל מי יודע כיצד אפרש את אותם צלילים אלקטרוניים בעוד מספר שנים, והאם מה שיפה בעיניי היום, ייחשב יפה גם בעתיד. סוגיה כבדה זו אאלץ להותיר בידי המומחים הפילוסופים (וכאן הכוונה לעמיתיי בלוגרי המוזיקה, השלום לכם חברים).
נניח ה-EP החדש של Games – עוד עילוי צ'ילווייבי שצמח תחת חסותו האוהבת של האינטרנט – האם אדבוק בו גם עשר שנים מעכשיו, או שמא כל הסינת' שנות ה-80 הזה יישמע לי מלוקק יתר על המידה? כבר עכשיו, לצורך העניין, הוא נשמע לי מלוקק. אבל בה בעת, אין להכחיש שהוא גורם לי עונג אסתטי. בהרבה מובנים ששת השירים הקצרים שב- That We Can Play, מתמצתים במידה טובה את מה שנחשב ל"יפה" ו-"נכון" בשנה החולפת. כן, זו אמירה אופנתית, אבל... למה צריך שיהיה אבל?

לדף המייספייס

אין תגובות: