יום ראשון, 19 בדצמבר 2010

אוויר ורוח

בשבוע שעבר טלטלה הרוח את חלונות ביתי, טלטול פרוע ואלים. באחד הלילות התעוררתי בבהלה לקול נפץ גדול ("קול שטני", כך חשבתי לעצמי באותו הרגע), של עץ שנשבר מתחת לחלון חדרי. עץ גדול ויבש (וחלול). בבוקר הגיעו עובדי העירייה העייפים לפנות את גוויית העץ שחסמה את שביל הכניסה. גזע עץ גדול וזקן, ומסביב ענפים שבורים ("ריקים ועקומים כמו קבצניות"). חשתי עצבות מסוימת לנוכח העץ השבור והמת. אבל היה זה עצב שטחי, מהסוג שאפשר לקלף בתנועה זריזה, כמו פלסתר. דילוג אדיש אחד, והופ, אני באוניברסיטה.
משב רוח קל שבקלים. דווקא לזה אני רגישה. איך להתיר את סבך הרגשות? כמו ענפים שבורים המסורגים זה בזה ("ריקים ועקומים כמו קבצניות"). ופתאום מפלח לו געגוע. כן, זוהי עצבות מסוימת, אבל כזו שבסוף גם אלמד לקלף בתנועה זריזה, כמו פלסתר.

בינתיים, מצאתי לי להקה נעימה ו"אוורירית" להתנחם בה. האמת היא שכבר הרבה זמן לא שמעתי דיסק שהוא כל-כך נעים. Air Waves הם להקה מברוקלין שעיקרה הוא Nicole Schneit. אלבומם האחרון, Dungeon Dots, הוא כמו משב רוח קל שבקלים. אבל כנראה שזו הגדרה מעט שטחית.

לדף המייספייס

6 תגובות:

אורן אמר/ה...

המון שטחיות ועייפות... נעים בחוץ.

נראה לי שהתכוונת לפלסטר. פלסתר זה
משהו קצת אחר (אם כי גם נדיף בדרכו).

יעל אמר/ה...

אכן התכוונתי לזה עם ט'.
אם כי אני חייבת להודות שנוסף לזה מימד של "עומק" כשזה עם ת'.

אורן אמר/ה...

לקלף פלסתר בתנועה מהירה זה באמת איום ונורא.
פלסטר לעומת זאת.. מעביר את המסר פשוט ויפה.

אם יש משהו שיותר עצוב מלכתוב תגובה בארבע לפנות בוקר, זה לקבל תשובה בשבע וחצי בבוקר.
תוארך היממה לאלתר.

יעל אמר/ה...

קיוויתי שלא ישמו לב לשעות המוזרות שבהן אני כותבת תגובה, או לצורך העניין פוסטים (בסוף יום לימודים ארוך ומייגע). כך קורה, שיום אחרי שכתבתי פוסט (למשל היום) אני קמה לגלות שכתבתי שטויות כמו "אמירה אופנתית" במקום "הצהרה אופנתית", או "פלסתר" במקום "פלסטר".
תוארך היממה לאלתר.

אורן אמר/ה...

שטויות עם מימדים חבויים של עומק.
דווקא נחמד לי שהעייפות מהלימודים מוציאה (ממני) כל מיני נפילות רגעיות (מאז שהלימודים הסמסטר נהיו גיהנום חסר-מנוחה אני עושה הרבה יותר טעויות כתיב דיסלקטיות ברמות מטורפות, וגם סתם טעויות פשוטות של חשבון), זה איכשהו מחזק את ההרגשה שאני עושה משהו עם החיים שלי, שהקורבן גם מוחשי, והיממה לא מתארכת (רק נמשכת ונמשכת ונמשכת, כאילו כל מחר הוא עוד שנה).

אורן אמר/ה...

(ובכלל נפילות הן דבר נעים מדי פעם לקפדן קפוץ שכמותי.)