יום חמישי, 30 בספטמבר 2010

(100)

פעם (עד כמה שאני יכולה להשתמש בביטוי "פעם", כשזה נוגע לבלוג הזה), כתבתי שקיימת חלוקה פשוטה בראש שלי למוזיקה שאני אוהבת ולמוזיקה שאני לא אוהבת. האמת מעט מורכבת מזה.
פעם (עד כמה שאני יכולה להשתמש בביטוי "פעם", כשזה נוגע לגיל שלי), שיחקנו בכיתה במשחק המביך, שאינני יודעת מה שמו, המתנהל בצורה הבאה: יושבים במעגל ומשליכים האחד לעבר השני כרית. על הכרית מצורף פתק שעליו רשומים מספרים המשמשים לדירוג סולם האהבות: נניח שאחד פירושו "אוהב", שתיים פירושו "דלוק על", שלוש פירושו "מסמפט" וכן הלאה. המטרה היא להשליך את הכרית לעבר ילד מסוים ותוך כדי לצעוק מספר המסמל את רגשותייך כלפיו (האם אי פעם העבירו לכם את הכרית תוך כדי זעקת המספר "אחד"? הציפייה והכנות האכזרית שנעוצה בילדות).
זו דרך דירוג מעט ילדותית, אבל לפעמים נדמה לי שאני משתמשת במעין סולם אהבות מוזיקלי כשאני ניגשת אל המוזיקה. כעת אני מבקשת לזרוק את הכרית:
"אחד!" ל-
Quasi.
"שתיים!" ל-
Tame Impala.
"שלוש!" ל- Tehachapi.
קיימות מספר סיבות לכך שאני מסמפטת את Tehachapi: ראשית, הם עושים פסיכדליה שוגייזית שכזו, סגנון שאני גדלה לאהוב. שנית, הם נמצאים בראשית דרכם ונשמעים לי מבטיחים, כך שאני בעד להעביר את הבשורה, ושלישית, הם העלו את אלבום הבכורה שלהם, (100), להורדה בחינם, דבר שאני מאוד מעריכה. אבל יותר מהכל, השיר
Sighing Eyes.

אין תגובות: