יום שני, 16 באוגוסט 2010

פעמונים

היום הראשון בברלין היה אפור ומייגע, אבל כך בדרך כלל מתאפיינים הימים הראשונים של כל החופשות. בפנים עייפות שלא מצליחות להסתיר את הבלבול מהמקום החדש, ממפת התחבורה הציבורית, מהשפה הזרה. בניסיון הכושל לעטות על עצמך ארשת פנים אינטליגנטית של אדם מערבי משכיל ולא חלילה ישראלי פרובינציאלי שנפלט מהמטוס עייף ומיוזע. חצי מהיום התבזבז לנו בהמתנה בתור לתערוכה של פרידה קאלו, עד שלבסוף אמרנו נואש מהזדחלות התור האיטית ופנינו לאכול מרק (זה בעצם היה המוצא גם ביתר הימים).
כשהיום קרב לסיומו פנינו ללכת, צעדינו כבדים ועייפים, ל- Comet Club, להופעה של Shearwater. ההופעה הייתה מאוד נחמדה וללא ספק מדובר במוזיקאים מוכשרים, אבל דווקא הופעת החימום, המינימליסטית מבין השתיים, היא ששבתה אותי ואת חברתי. בחור רכון מעל לפסנתר, Nils Frahm, שמו, במספר קטעים אינסטרומנטאליים. לשני קטעים הצטרפו לנגינה על הפסנתר חבריו שישבו בקהל אבל את מרבית הזמן מילא את הבמה לבדו, ומסביבו כמו במעגל תפילה, יושב הקהל. זו הייתה הופעה כל-כך אינטימית וחושפנית שבאותה מידה Frahm יכול היה לצטט לנו שורות מיומנו האישי. אני לא יודעת עד כמה תתאים המוזיקה הזו, שהיא בעצם מוזיקה קלאסית-מודרנית (אוקסימורון?) לכולם. אני רק יודעת שבאותו הרגע שישבתי שם, לוקחת חלק במעגל התפילה, הרגשתי איך לבי נפתח, איך הכל מתבהר פתאום, איך... בעצם אינני יודעת ממש להגדיר את זה.
בסיום ההופעה רכשתי את אלבומו האחרון של Frahm וביקשתי שיחתום עליו. כעת אני מאזינה לו, זו הפעם הרביעית ברציפות, ומבקשת להיאחז בטעם ההוא מההופעה, ובעצם בטעם מהחופשה כולה. עד שרסיסי הטיסה יתפזרו לחלוטין ואשוב לחיי השגרה.

אין תגובות: