יום שבת, 10 ביולי 2010

נוסטלגיה

היום עשיתי דבר שלא ייעשה. חיפשתי בפייסבוק אחר חברת ילדותי מאפריקה. קראו לה אלי והיינו מבלות שעות ארוכות בבית העץ שלה, צובעות בחוברות צביעה ומחליפות בינינו מדבקות. בערך בפרופיל הפייסבוק הרביעי (מתוך רשימה של ארבעים וחמש), הבנתי עד כמה כל זה אבסורדי. בפעם האחרונה שאני ואלי התראינו היינו בנות חמש או שש, ושש-עשרה שנה כבר הספיקו לחלוף מאז. אבל נניח שהייתי מוצאת אותה, זה הרי לא מופרך לחלוטין. ומה אז? לפעמים עדיף להותיר את רשמי הילדות כמו שהם, מבלי לקלקל אותם בדיעבד, בשיחת סמולטוק תפלה בצ'אט הפייסבוק.
אבל מה לעשות עם כל הסנטימנטים? לפני כמה זמן התוודיתי בפני אחותי על תוכניותי לשוב להתגורר באפריקה מתישהו בעתיד. "את יודעת אבל שזה לא יהיה אותו דבר" הוכיחה אותי, "עזבי את זה שלא תחזרי לילדות, זה מובן מאליו. אבל זה גם לא יהיה הניינטיז". נו טוב, זה לא מונע ממני לנסות. או לפחות לנסות באופן תיאורטי. המוזיקה תבוא לעזרי במקרה הזה, ככלי לדמיון מודרך.
אני חושבת שיש איזושהי הסכמה כללית ב"קהיליית בלוגי המוזיקה" (איכס) כי המוזיקה "הנכונה" כרגע על כל גווני ה-Chillwave ו/או Lo-fi ו/או Garage Rock ו/או פסיכדליה, היא בכל אופן מוזיקה רוויה בנוסטלגיה. כאילו שיש איזושהי נוסטלגיה קולקטיבית, שמוקלטת לצורך העניין בחדר שינה אמריקאי טיפוסי, כשמהחלון נשקפת תפאורה של ים, שמש ודקלים. תכניסו לזה גם תערובת של פאנק ומסכה סמי-אפריקאית, ותקבלו את Ty Segall, פסקול הנוסטלגיה שלי לשבוע הקרוב (אבל יש לי הרגשה שזה הולך להיות רומן קיצי ארוך בינינו).
שוב הכברתי במילים. הפעם אאשים את הנוסטלגיה.

לדף המייספייס

להורדת האלבום Melted

אין תגובות: