יום שלישי, 15 ביוני 2010

"אנטי-פולק"

יש ימים בהם אני מורידה אלבומים רק כדי להניח אותם סביבי במעגל דמיוני, והם מתנגנים מבלי להשאיר על לבי חותם ומעבירים לי את הזמן. בזמן האחרון אני אוגרת אותם במחשבי מבלי לטרוח לפתוח אותם. אני מעדיפה להאזין למוזיקה שאני כבר מכירה, ללהקות שמהדהדות לי עם זמנים אחרים. אני מקשיבה לדיסק הראשון של Department of Eagles (עליו אולי אכתוב בפעם אחרת) וברגע שהוא מסתיים חוזרת ומנגנת אותו פעם נוספת עד שהצלילים נשחקים.
אבל ישנם גם ימים אחרים (או אולי יהיו אלה רגעים אחרים באותו יום עצמו), בהם אני מבקשת להתנחם במוזיקה.
The Venopian Solitude היא בחורה בת 19 ממלזיה שמעלה לאינטרנט שירים שכתבה, הקליטה וערכה בחדר השינה. הקול שלה מזכיר לי שילוב בין CocoRosie ל-Sean Hayes (אם לדבר במונחים קצת יותר מקומיים אני חושבת שזו המוזיקה אליה שאפו בסרט ג'ונו), אבל הרבה יותר בוסרי וחסר כל ליטוש. החוסר ליטוש הזה מתבטא אפילו בעטיפות האלבומים שהיא מציירת, או אולי יהיה נכון יותר לומר משרבטת, בעצמה. לפעמים הבוסריות הזו קשה לי לעיכול. בוא נאמר את האמת, על חלק מהשירים הייתי מוותרת עוד לפני שלב ההקלטה, אבל דווקא משום כך יש בכל חוויית השמיעה הזו משהו יותר אינטימי. כאילו המוזיקה הזו, שלכל היותר יש לה אלף מאזינים בכל העולם, נכתבה כמעט באופן בלעדי עבורך. ולפחות עבורי, בדיוק כאן נעוץ היסוד המנחם.


שבה אתם יכולים לצפות בקליפים שהיא מכינה ובהם היא מצטלמת עם כיסוי ראש, שזו חוויה לכשעצמה

להורדת האלבום Sangfroid
באותו אתר נמצאות גם שאר ההקלטות שלה להורדה בחינם

תגובה 1:

Suiko-Sama אמר/ה...

OMAIGOD I literally jumped and skipped around my room screeching and smiling ear-to-ear seeing you replied.

Very truly sorry for the title! It sounds so harsh, but I was trying to amplify the sarcasm for the bigots reading that.

We are one of the living proofs that shows music has no boundaries(no pride intended, but maybe a bit).

I think I'm going to cry.

I want to give you a crushing gargantuan humongous bear-elephant hug. FO SHIZZ.

Because the input format is from right to left, i assume the punctuation came out wrong. SORRY T___T