יום שישי, 31 בדצמבר 2010

זה אינו פוסט סיכום שנה

אני מתקשה להבין את הרעיון של "סיכומי שנה" בבלוגי המוזיקה. הבקשה לצמצם את אהבתי למוזיקה לכדי רשימה אחת, משונה בעיניי, שכן דירוג משמעו לקבע משהו סטטי, ואילו אהבתי למוזיקה דינאמית ומשתנה כל הזמן. בכל זאת, סמליות האירוע מחייבת ציון כלשהו, שהרי לא בכל יום עשר מתחלף לאחת-עשרה. לכן, כממונה הרשמית על הבלוג המפואר הזה, אני מקישה בכוסית היין שלי ומזמינה את המסובים להרים את כוסית היין המטאפורית שלהם ביחד איתי (אופי הרמת הכוסית יהיה פומפוזי, כיאה למעמד).

מבחינה מוזיקלית 2010 הייתה עבורי שנה של גילוי. גיליתי את מוזיקת ה-Garage וה-Chillwave וגיליתי מחדש את מוזיקת הפסיכדליה. בגדול, אפשר לומר שהגילוי המוזיקלי המשמעותי ביותר עבורי השנה היה זה של מוזיקת ה- Lo-fi.
הייתה תקופה בקיץ האחרון שבה בכל לילה נדחפתי מחדש להאזין לרקוויאם של מוצרט, יצירה שאף שאין בכוחי לנתח אותה, אני נמשכת אליה מכח הרגש ומתוך כך שאני מזהה בה שלמות מוזיקלית שגורמת לי עילוי. בתקופה אחרת בחיי, המחשבה אודות השלמות הזו, שאינה ברת השגה עבורי ולנצח גדולה ממני, הייתה כמעט מביאה אותי לידי שיתוק. מה הטעם לעשות משהו, אם הוא לא בגדר יצירת מופת, הייתי חושבת אז לעצמי. כיום, דעתי מתונה בהרבה. ההיכרות שערכתי עם מוזיקת ה- Lo-fi, כמוה כקבלה שלי בחוסר השלמות. קבלה לא מתוך השלמה סתמית, אלא מתוך אהבה. לא כל אלבום צריך להיות בגדר יצירת מופת בשביל להביאני לידי ריגוש. יש מקום גם למוצרט וגם לאמני חדר השינה, גם למוזיקה שהיא מהוקצעת וגם לכזו שהיא לחלוטין לא. באותו אופן יש מקום גם למילים שאינן מצטברות לכדי יצירת מופת ספרותית, כפי שיש גם מקום לבלוג הזה, זניח ככל שיהיה במארג בלוגי המוזיקה.
2010 הייתה עבורי חגיגה של חוסר שלמות. פיו, איזו הקלה.

יום שני, 20 בדצמבר 2010

אמירה אופנתית

כבר ציינתי פה פעם את המוזיקה כחוויה אסתטית. אולי לא נכון לומר "המוזיקה" ככלל, אלא פנים או סוגות מסוימות במוזיקה. האסתטיקה המוזיקלית כפי שהיא משתקפת נכון להיום, לפחות דרך פריזמת האינטרנט, היא מוזיקת ה- Chillwave. אבל מי יודע כיצד אפרש את אותם צלילים אלקטרוניים בעוד מספר שנים, והאם מה שיפה בעיניי היום, ייחשב יפה גם בעתיד. סוגיה כבדה זו אאלץ להותיר בידי המומחים הפילוסופים (וכאן הכוונה לעמיתיי בלוגרי המוזיקה, השלום לכם חברים).
נניח ה-EP החדש של Games – עוד עילוי צ'ילווייבי שצמח תחת חסותו האוהבת של האינטרנט – האם אדבוק בו גם עשר שנים מעכשיו, או שמא כל הסינת' שנות ה-80 הזה יישמע לי מלוקק יתר על המידה? כבר עכשיו, לצורך העניין, הוא נשמע לי מלוקק. אבל בה בעת, אין להכחיש שהוא גורם לי עונג אסתטי. בהרבה מובנים ששת השירים הקצרים שב- That We Can Play, מתמצתים במידה טובה את מה שנחשב ל"יפה" ו-"נכון" בשנה החולפת. כן, זו אמירה אופנתית, אבל... למה צריך שיהיה אבל?

לדף המייספייס

יום ראשון, 19 בדצמבר 2010

אוויר ורוח

בשבוע שעבר טלטלה הרוח את חלונות ביתי, טלטול פרוע ואלים. באחד הלילות התעוררתי בבהלה לקול נפץ גדול ("קול שטני", כך חשבתי לעצמי באותו הרגע), של עץ שנשבר מתחת לחלון חדרי. עץ גדול ויבש (וחלול). בבוקר הגיעו עובדי העירייה העייפים לפנות את גוויית העץ שחסמה את שביל הכניסה. גזע עץ גדול וזקן, ומסביב ענפים שבורים ("ריקים ועקומים כמו קבצניות"). חשתי עצבות מסוימת לנוכח העץ השבור והמת. אבל היה זה עצב שטחי, מהסוג שאפשר לקלף בתנועה זריזה, כמו פלסתר. דילוג אדיש אחד, והופ, אני באוניברסיטה.
משב רוח קל שבקלים. דווקא לזה אני רגישה. איך להתיר את סבך הרגשות? כמו ענפים שבורים המסורגים זה בזה ("ריקים ועקומים כמו קבצניות"). ופתאום מפלח לו געגוע. כן, זוהי עצבות מסוימת, אבל כזו שבסוף גם אלמד לקלף בתנועה זריזה, כמו פלסתר.

בינתיים, מצאתי לי להקה נעימה ו"אוורירית" להתנחם בה. האמת היא שכבר הרבה זמן לא שמעתי דיסק שהוא כל-כך נעים. Air Waves הם להקה מברוקלין שעיקרה הוא Nicole Schneit. אלבומם האחרון, Dungeon Dots, הוא כמו משב רוח קל שבקלים. אבל כנראה שזו הגדרה מעט שטחית.

לדף המייספייס

יום שבת, 11 בדצמבר 2010

מחשבות של שמנמנים

האם העייפות היא פועל יוצא של השגרה, או שמא השגרה היא פועל יוצא של העייפות? כך או כך, הפכתי אדם עייף. יותר ספרותי יהיה לומר "סטודנט עייף". סטודנט עייף, הטרוד כולו במחשבות. מחשבות של שמנמנים. מה עדיף לאכול, חושב לעצמו הסטודנט העייף, טוסט או שוקולד?
-כמה עולה השוקולד?
-שבעה שקלים, אבל בשבילך שישה, אומר המוכר האדיב תוך כדי קריצה.
-אקח אם כן את שניהם, פוסק הסטודנט העייף ולאחר מכן חושב בלבו שבעצם, אין לדעת אם המוכר עשה לו הנחה, שהרי המחיר לא היה רשום בשום מקום.
אבל הסטודנט העייף רוצה להאמין שהמוכר עשה לו הנחה, בגלל שאחרי הכל, מגיעה לו הנחה. הוא עובד קשה ונשאר לחמם את הכיסאות בספרייה, שעות ארוכות אחרי שסיים ללמוד. הוא עייף והאוכל מספק לו מקור אנרגיה. גם המוזיקה מספקת לו אנרגיה, העיקר שתהיה מרעישה ומקפיצה. האוויר כולו מת, רק הזמזום הבלתי פוסק הזה של מחשבים וחריקות נעליה של הספרנית. אוזניותיו של הסטודנט העייף הם כמו מקור חיים. קפאין, טוסט ושוקולד. העיקר שיהיה משהו.
ה"משהו" השבועי שלי ה-EP החדש של Flight, להקת Garage Punk ממיסיסיפי. כמה Garage כבר אפשר לשמוע, אתם שואלים? כמה שיידרש כדי להכניע את העייפות הזו.

לדף המייספייס

להורדת ה-The Lead Riders EP

יום ראשון, 5 בדצמבר 2010

גורל

דבר משמח קרה לי היום. עברתי טסט. ומזל שכך, כי תפסתי את עצמי אחרי הטסט מביטה לשמיים במבט שכולו אומר "לו יהי!" וממלמלת מתחת לשפם: "הלוואי, הלוואי, הלוואי". לו הטסטים היו ממשיכים, אין לדעת לאן כל זה היה מדרדר, אך ניתן להעלות על הדעת כי היו מעורבים בזה גם מיני קמעות מטופשים. אבל רצה ה"גורל" ועברתי את הטסט. וכעת אני יכולה ללבוש על עצמי מחדש את ארשת הפנים של האתיאיסטית המתוחכמת, זו שמאזינה רק למוזיקה אינטליגנטית.
The Intelligence, הם להקת פוסט-פאנק מארה"ב, שעושה מוזיקה אינטליגנטית לאנשים אינטליגנטיים כמוני. הם בעיקר עושים הרבה רעש, אבל זה רעש מעט מאופק שנשמע ברגעים כמו גרסא מעודנת (במובן של ההפך ממרשעת) של ה-Pixies. השירים שלהם מותירים בי בעיקר תחושה מעורפלת של שעשוע, במיוחד השיר הנושא את שם האלבום, Males, שמילותיו מסתכמות ב: "Wet seats. White sheets. Males".
וכעת, אשוב
לעשות דברים שאנשים אינטליגנטיים עושים. אנשים אינטליגנטיים שמחזיקים ברישיון נהיגה.

(ותודה לעידו על הטיפ).

לדף המייספייס

להורדת האלבום Males

יום שבת, 27 בנובמבר 2010

משבר פוסט המעבר

צלחתי את חמישים הפוסטים הראשונים, וכמו כל גבר בגיל העמידה גם הבלוג הזה עובר סוג של משבר. הוא מביט על עצמו במראה ומגלה סימנים מדאיגים של זקנה. אבל בפנים? בפנים הוא רוצה להאמין שיש לו נפש של בן חמש-עשרה. הוא שולף מהבוידם את נעלי הפומה שלו (אלה עם הפסים בצבעי הניאון), ונזכר בנעורים שלא חווה מעולם. בהיותו נער מתבגר בכלל נטה להתבודד. היה מתכנס אז בחדרו ושם דיסקים של אליוט סמית' (גם זו למעשה סוג של ראייה מיופייפת). אבל היום? היום הוא מגלה מחדש את ז'אנר ה-nu rave, כאילו רק אתמול חגג בר-מצווה. המוזיקה הזו, שטחית ככל שתהיה, מסייעת לו במאבק היומיומי שהוא מנהל נגד האוטובוסים, העייפות, הזקנה שנכפתה עליו והכתיבה בגוף שלישי. בחזרה לגוף ראשון:
בחודשים האחרונים אני מקשיבה המון ללהקת ה- nu rave הצרפתית Naive New Beaters. אלבום הבכורה שלהם, Wallace, יצא ב-2009 והמוזיקה הקופצנית שבו מכפרת על כל השנים ששמעתי "דכאון". זה אמנם לא מוסיף לי הרבה תחכום אבל זה מוסיף לי הנאה, וגם לזה יש מקום בחיים, ומקום לא זניח!
לחיי עוד חמישים פוסטים רוויי סתירות פנימיות.


לדף המייספייס

להורדת האלבום Wallace

יום ראשון, 21 בנובמבר 2010

פוסט אמביוולנטי

אני מודה, לא היו לי כוונות לכתוב על הלהקה הבאה. התכוונתי פשוט לקבור אותה תחת להקות אחרות. צליליה היו לי "נכונים מדי" ואחרי מספר האזנות לאלבום Spinning For The Cause נדמה היה לי שמיציתי אותו כליל. כשאני אומרת "נכונים מדי" אני מתכוונת למוזיקה שהיא מזוקקת עד כדי כך שהיא נכנסת באופן מושלם להגדרה המילונית של "רוק אלטרנטיבי". I Got You On Tape הם הרוק האלטרנטיבי הנכון, זה שלצורך העניין יכול לייצג את דנמרק באירוויזיון הבא.
אבל,
מה לעשות שמבחן התוצאה הוכיח לי אחרת. ובינינו, ורק בינינו, זה לא שאין לי היכולת ליהנות מרוק אלטרנטיבי מלוטש, או God forbid, ממוזיקת אירוויזיון (ואפילו להצביע למתמודד האהוב, לא עלינו!).
בקיצור, אני מבקשת את סליחתם של חברי הלהקה I Got You On Tape. מתנצלת שביטלתי את האלבום שלכם כממוצע או משמים. מצטערת שהתיימרתי להיות אנינת טעם. מצטערת אם פגעתי בכבודכם כמוזיקאים כשהשוויתי את המוזיקה שלכם לאירוויזיון.
אני אדם מורכב ומלא סתירות.
אנא סלחו לי.

לדף המייספייס

להורדת האלבום Spinning For The Cause

יום חמישי, 18 בנובמבר 2010

עוד דובים

נשאלת השאלה: מה קיים יותר בטבע, דובים או להקות עם שמות של דובים?
ועוד נשאלת השאלה: מה קיים יותר באינטרנט, פוסטים שמתחילים בשאלה מתחכמת או פוסטים שמסיימים בשאלה כזו?
ומה לגבי פוסטים שמתחילים בשתי שאלות מתחכמות ברצף?
וכאלה שמתחילים בשלוש?
אבל כך זה לא יסתיים לעולם!
נעבור, אם כן, למוזיקה עצמה.

לא כל השבוע הזה הועבר בהזיית הפסיכדליה, שהיא האלבום של Broadcast and The Focus Group, אם כי אני מודה שרובו אכן הוקדש להשמעה חוזרת ונשנית של אלבום זה. ראוי לציון אירוע מסוים שבו האזנתי לשיר "Ritual / Looking In" בעת שטיילתי עם כלבתי פיקסי, וקריאות העורבים ברחוב התערבבו עם קריאות העורבים שבשיר. במעמד זה, שהיה בו מן המופלא (ויש שיאמרו מן "המיסטי"), הפנים השתקף בחוץ והחוץ השתקף בפנים.
אבל היו גם רגעים אחרים השבוע, פחות מיסטיים. היה רגע אחד למשל, שבו שקעתי בתנומה קלה בספריה, תוך שאני מאזינה ל-EP מסוים, וכשהתעוררתי, ועל מצחי דבוק מאמר כזה או אחר, גיליתי לדאבוני שה-EP הסתיים. כזהו ה-EP של Bears, קצר וקולע. Bears הם עוד-להקת-דובים שעושה אינדי-פופ. הם עובדים כרגע על אלבום שלישי, אבל בינתיים הם העלו לרשת EP המכיל ארבעה שירים שהוקלטו במהלך סיבוב ההופעות שלהם ב-2007. הפוגה מוזיקלית ראויה,
אינכם חושבים?

יום שבת, 13 בנובמבר 2010

בחזרה לנקודת המוצא

באחד משיעורי מבוא לשירה ניהלנו דיון סביב הגדרת המושג "שירה", כשהמסקנה הייתה כי לא ניתן להגיע להגדרה מספקת. על כך ביקש לחלוק אחד התלמידים שאמר כי כפי שאפשר לחוש בהבדל בין רעש למוזיקה, כך גם אפשר להרגיש מה זו שירה. זו נראתה לי קביעה מאוד מעניינת, שכן לא פעם עולה השאלה בדבר הגבול שבין רעש למוזיקה. על הגבול הזה בדיוק משחקים Broadcast and The Focus Group (האם לחינם ציינתי את Broadcast בפוסט הקודם? התשובה היא: לא).
כאלה הם פני הדברים במוזיקה. דבר מזכיר דבר ואלבום אחד גורר אלבום אחר. Broadcast גלגלו אותי ל-My Bee's Garden שגלגלו אותי בחזרה ל- Broadcast and The Focus Group, ואלה בתורם לקחו אותי לשנות ה-60, לאלבומים של Gong. אינני יודעת מדוע אני כל-כך נמשכת בשנה האחרונה לז'אנר הפסיכדליה, שמא לקשור את זה לנוסטלגיה, לצלילים שהוטמעו בי מילדות. אם החיים היו כאלה שאפשר לחלק בהם אהבה לסוגות, הרבה היה מונח תחת הסוגה הזו. אבל ממילא החיים מורכבים יותר.
אתייחס, אם כן, למוזיקה עצמה. אני אוהבת לשמוע כיצד מנגינה נרקמת, רק כדי להיפרם מאוחר יותר לתוך ה"רעש". ובסוף, איך שהיא מתגנבת בחזרה, כאילו לא נפרמה כלל אלא רק נמתחה לתוך הרעש. אולי רק דהתה. אולי נפרמה ונרקמה מחדש. ואולי הייתה שם כל הזמן. אני אוהבת לשמוע איך שיר ערש מעורסל בתוך הרעש, ואיך מתיקות נושקת למלנכוליה.
בגלל כל אלה, ובגלל דברים אחרים שאינני יכולה להניח עליהם את האצבע, אני אוהבת את האלבום של Broadcast and The Focus Group. אני יוצאת מנקודת ההנחה שרבים מהקוראים התוודעו כבר ל- Broadcast ומקווה שמקוראים אלו לא חמק האלבום המשותף שלהם עם The Focus Group מ-2009, כפי שהוא חמק ממני.
יצירת מופת. ממש כך.

יום שישי, 12 בנובמבר 2010

בין אנגליה לצרפת

אני מתחילה לראות בכתיבה נטל, אמצעי תיווך מסורבל ולא יעיל (איזה אבסורד!). את הפוסט הזה אשתדל לשרטט במספר קווים פשוטים. נקודת המוצא שלי היא Broadcast, אבל אני מבטיחה להגיע ללהקה אחרת בעוד מספר שורות. יוצא לי להקשיב בתקופה האחרונה יחסית הרבה לאלבומים של Broadcast, אבל כיצד להסביר זאת מבלי להסתרבל? אעבור אם כן ללהקה "האחרת", זו שמזכירה לי את Broadcast.
My Bee's Garden הם להקת פריזאים צעירים, שבראשם עומדת Melody Prochet. בעוד שלושה ימים ייצא אלבום הבכורה שלהם באופן רשמי, מה שלא מנע בעדי מלהאזין לו כל השבוע האחרון, ובתענוג גדול יש לציין (מרד נעורים ממש). אם לחזור לנקודת המוצא, My Bee's Garden אמנם מאוד מזכירים לי את Broadcast אבל הם הרבה יותר קלילים ופחות אפלים. אולי ההבדל נעוץ במרחק שבין אנגליה לצרפת. ואולי לא. סברות כאלה סתם מסרבלות.

יום שבת, 6 בנובמבר 2010

נחמד

הימים האחרונים היו נחמדים ביותר, זאת להבדיל מהמוזיקה שהורדתי השבוע, שהייתה לכל היותר ממוצעת. אבל נניח שאני נדרשת להכריע מה עדיף, חיים ממוצעים ומוזיקה טובה או חיים טובים ומוזיקה ממוצעת, האם התשובה אינה ברורה מאליה? אבל בעצם... מה טיבם של החיים אם מוזיקת הרקע ממוצעת? (כמה מבלבל).
בכל זאת, להקה אחת זקפה את ראשה לטובה בתוך בליל המוזיקה הממוצעת. Beatbeat Whisper הם אח בשם דוד ואחות בשם אילה, שמגיעים מסן פרנסיסקו ומנגנים מוזיקת פולק מתקתקה. בהקלטה שלהם מ-2008, שהועלתה להורדה בחינם באתר המשובח Daytrotter, תוכלו למצוא ארבעה שירים שהם אמנם מתקתקים להחריד אבל נעימים ביותר, ובכל אופן לא ממוצעים.

לדף המייספייס

להאזנה והורדה של Daytrotter Session - 4/10/2008
(ההורדה כרוכה ברישום לאתר, שגם הוא בחינם).

יום שבת, 30 באוקטובר 2010

השוטה

השבוע יצא סוף-סוף אלבום הבכורה של Warpaint, אבל על-אף הציפייה הוא נאלץ להידחק לשולי הפלייליסט שלי. Suuns, מהפוסט הקודם, העפילו עליו בלי מאמץ. הם בדיוק ה"בעיטה" המוזיקלית שהייתי צריכה עכשיו. וברגעים שלא הקשבתי ל-Suuns, הקשבתי ל-Clinic, בניסיון לזהות את קווי הדמיון בין שתי הלהקות (איתור האלבום של Clinic בבית לקח זמן, אבל מדהים כמה תושייה אני מגלה ברגע שנח לפניי מאמר על מהומות המזון במאה ה-18).
האמת היא ש-Suuns (כמו המאמר על מהומות המזון) משמשים עבורי תירוץ נוח. לא האזנתי לאלבום של Warpaint פשוט בגלל שהוא לא משהו. "לא משהו" במובן החיוור של המילה. כנראה גם במובן של מאכזב לעומת Exquisite Corpse, ה-EP הראשון שלהם. כש- Exquisite Corpse יצא, הוא תפס חלק נכבד מעולמי המוזיקלי, לא בשונה מהאלבום של Suuns היום. העובדה ש- John Frusciante, אליל המתבגרות האלטרנטיביות, סייע בהפקת ה-EP, תרמה גם היא כמובן.
מאחר ומדובר בלהקה המורכבת מבנות בלבד מתבקש שאני אערוך כאן השוואה ל- Sleater-Kinney, אבל היופי ב-Warpaint הוא שהמוזיקה שלהן (על-אף האכזבה מהאלבום החדש), מתעלה על ההגדרה השטחית הזו של "להקת בנות". ובכלל, האם אי-פעם השתמשתם בתיאור "להקת בנים" כשדיברתם על להקת רוק שהרכבה בנים בלבד?
אבל במקום להפוך את הפוסט הזה להצהרה פמיניסטית בשקל, אפנה לתיאור בנאלי אחר, הוא תיאור מזג האוויר (בכך הלא מתמחים בלוגי המוזיקה). יום סגרירי היום בירושלים. יום נהדר להתכרבל במיטה (עם מאמר על מהומות המזון במאה ה-18), כשברקע מתנגנת המוזיקה של Warpaint. אם עדיין לא נתקלתם ב- Warpaint אני ממליצה לכם להתחיל מה-EP ולטפס למעלה, ובכל מקרה להתעלם מהערותיי השטחיות-משהו על האלבום החדש.
אתן עוד צ'אנס לאלבום החדש, בטרם אשוב להאזין ל-Suuns. מאוד נדיב מצידי, אני יודעת.

יום שבת, 23 באוקטובר 2010

ועוד טקסט

אז נכון שכבר ציינתי היום שתי להקות ונכון שגם התלוננתי על עודף המלל. אבל אם לא הייתי אוהבת מלל, כנראה שלא הייתי בוחרת בפקולטה למדעי הרוח, ואם לא הייתי אוהבת מוזיקה, כנראה שלא הייתי פותחת את הבלוג הזה ואז כנראה שגם לא הייתי כותבת על Suuns. ואז היה חבל. כי Suuns, להקה חדשה שמגיעה ממונטריאול, הם ממש, אבל ממש טובים. וזה מפתיע, כי עם כל הצ'ילווייב, הגראז', הקלילות והנצנצים, לא ציפיתי למצוא אלבום "כבד" שכזה. אבל מוזיקה טובה צריכה להיות מעבר לקיטלוג הזול הזה של שמש ונצנצים. ומלל צריך לשאוף שלא להיות נדוש, גם אם כל תכליתו לשמש ריפוד למוזיקה. ולפסקה הזו צריכה להיות תכלית. צריך להיות לה גם סוף.
סוף.

טקסט

חיי נהיו עמוסי מלל. אבל בעצם, גם זו קביעה מילולית מדי (האם קיימת קביעה שהיא לא מילולית-מדי? אחח, אבל זו כבר שאלה לקורס אחר). כמה נחמד אם כן שיש גם מוזיקה, אף שגם אותה אני מקפידה לרפד במילים.
ל-
Eternal Summers יצא לפני כחודש אלבום חדש. מצד אחד השירים בו נשמעים לי כמו רעיונות שלא פותחו עד הסוף (במיוחד השיר Running High שבכל פעם אני מייחלת מחדש שיהיה ארוך יותר). אבל מצד שני, בימים עמוסי מלל אנקדוטות מוזיקליות שכאלה מתקבלות בברכה.
ומאחר והפוסט הזה הוא בעצמו לא יותר מאשר אנקדוטה, ארשה לעצמי לציין כאן שיר נוסף, של להקה אחרת. כמו כל להקת צ'ילווייב שמכבדת את עצמה, גם Police Academy 6 לא מנדבים יותר מדי מידע על עצמם. בינתיים יש להם רק שירים מעטים ברשת, אבל השיר Icarus (בשיתוף פעולה עם unouomedude, המסוגנן), כבר הספיק להתמקם במקום של כבוד בסוף השבוע הזה.


לדף המייספייס

להורדת השיר Icarus, featuring unouomedude

יום ראשון, 17 באוקטובר 2010

זמן

כמו כל שבוע שבא לפניו גם השבוע הזה עבר. אמרתי לעדן ו. שאני מרגישה כאילו בבת-אחת נגזלה ממני זהותי. הזמן אמנם קיים, לפחות באופן מופשט, אבל כרגע אני מתקשה לארגנו. אפילו מוזיקה חדשה לא הספקתי להוריד. "תור הזהב המוזיקלי", הוא הקיץ האחרון והחופשי שלי, נבלם בבת-אחת. אבל אני לא מודאגת יותר מדי. מוזיקה חדשה אוריד גם אוריד! ולעת עתה, אמשיך למחזר חומרים ישנים וטובים באייפוד היקר ("יקר" במשמעות של "עלה הרבה כסף"). Moonhearts, או בשמם הקודם Charlie & the Moonhearts הם מסוג הלהקות שמציפות עכשיו את ארה"ב ("מציפות" גם באופן מוזיקלי), כלומר להקות שעושות Garage רוק. ומאחר ומדובר כבר בסוג של קהילה, לא מפתיע לגלות שיש להם בין היתר גם הקלטות עם Ty Segall, הזכור לטובה. אלבומם האחרון מתחיל בשיר I Hate Myself ומסתיים בשיר I Can Go On. מעודד.

יום שבת, 9 באוקטובר 2010

מסיבה

ביום רביעי הקרוב אני ואחותי נתקלט בפאב הירושלמי האהוב "התקליט" (הלני המלכה 7). תצטרפו אלינו בריקודים?
(את הפוסטר עיצבה אחותי).

תנומה

גשם בירושלים. במזג אוויר כזה לב כולם פועם שירה, אך לשווא ינסו לתרגם את הפעימות למילים, ובסופו של דבר כל השירה הזאת מצטמצמת לשורת סטאטוס אחת: גשם סימן קריאה, סימן קריאה, אחד. ממש אירופה.
גם על לבי לא פסחה השירה,
חדרי הולך ומתכסה אבק,
ובינתיים,
פיקסי משלימה עוד חצי סיבוב בסלסלה.
העיר כולה מנומנמת,
האלבום החדש של Deerhunter אף הוא מנומנם.
אבל לעת עתה, עד אשר ייצא האלבום החדש של
איילים אחרים,
אהובים יותר,
טובה לי התנומה הזאת.

לדף המייספייס

להורדת האלבום Halcyon Digest

יום חמישי, 7 באוקטובר 2010

מבוך

קשה לי להתרכז בכתיבה שכן מחשבותיי מתרוצצות כרגע לכל כיוון, רגע אחד הן נודדות במבוך המסדרונות של האוניברסיטה העברית, וברגע האחר חוזרות ומתמקדות במסך. הרעיון שביום ראשון הקרוב אשתרך לאיטי באותו מבוך אקדמאי, נראה לי כמעט סוריאליסטי. וכמוהו גם המוזיקה שאני שומעת עכשיו, צבעונית ומתקתקה (לעיתים אפילו יותר מדי), מנותקת לי מהמחנק הארץ ישראלי.
כעת המחשבה מתרוצצת לכיוון אחר, לחופשה משפחתית רחוקה בנורבגיה. היה זה במהלך שירותי הצבאי, וההבדל העצום הזה בין השירות היומיומי העייף, לבין המרחבים הירוקים האינסופיים בנורבגיה, גרם לי לתחושת ניתוק מסוימת. המרחבים היתרגמו לי באופן אוטומטי לצלילים, ובאותה חופשה הקשבתי בלופים אינסופיים לאלבומים של Mew, הדניים.
ועכשיו המחשבה מדלגת קדימה. לפני קצת יותר משבוע שבנו מחופשה בבודפשט, ומאז אני מוצאת את עצמי מקשיבה הרבה לאלבום של Jónsi, סולן Sigur Rós, שזה מאוד משונה כי דווקא לסיגר רוס מעולם לא הצלחתי להתחבר. ומאחר שאין לי את הקישוריות המתבקשת, המוזיקה ש-Jónsi עושה מתחברת לי דווקא למוזיקה ש-Mew עושים, ומכאן שהיא מתקשרת לי גם לנורבגיה, למרחבים ירוקים אינסופיים ולאגמים צלולים.
מחשבה אחרונה: אני מהלכת לי במרכז העיר, מתפתלת סביב המוני הנחמנים, אחוזי הדיבוק, המרקדים בשמחה מוטרפת למוזיקת הטראנסים הבוקעת מהוואן שלהם, ואני לעומתם – טובלת בירק הנורבגי הזה של Jónsi... קשה שלא לחוש בסוריאליזם.
ובהצלחה לכולנו בלימודים.

יום חמישי, 30 בספטמבר 2010

(100)

פעם (עד כמה שאני יכולה להשתמש בביטוי "פעם", כשזה נוגע לבלוג הזה), כתבתי שקיימת חלוקה פשוטה בראש שלי למוזיקה שאני אוהבת ולמוזיקה שאני לא אוהבת. האמת מעט מורכבת מזה.
פעם (עד כמה שאני יכולה להשתמש בביטוי "פעם", כשזה נוגע לגיל שלי), שיחקנו בכיתה במשחק המביך, שאינני יודעת מה שמו, המתנהל בצורה הבאה: יושבים במעגל ומשליכים האחד לעבר השני כרית. על הכרית מצורף פתק שעליו רשומים מספרים המשמשים לדירוג סולם האהבות: נניח שאחד פירושו "אוהב", שתיים פירושו "דלוק על", שלוש פירושו "מסמפט" וכן הלאה. המטרה היא להשליך את הכרית לעבר ילד מסוים ותוך כדי לצעוק מספר המסמל את רגשותייך כלפיו (האם אי פעם העבירו לכם את הכרית תוך כדי זעקת המספר "אחד"? הציפייה והכנות האכזרית שנעוצה בילדות).
זו דרך דירוג מעט ילדותית, אבל לפעמים נדמה לי שאני משתמשת במעין סולם אהבות מוזיקלי כשאני ניגשת אל המוזיקה. כעת אני מבקשת לזרוק את הכרית:
"אחד!" ל-
Quasi.
"שתיים!" ל-
Tame Impala.
"שלוש!" ל- Tehachapi.
קיימות מספר סיבות לכך שאני מסמפטת את Tehachapi: ראשית, הם עושים פסיכדליה שוגייזית שכזו, סגנון שאני גדלה לאהוב. שנית, הם נמצאים בראשית דרכם ונשמעים לי מבטיחים, כך שאני בעד להעביר את הבשורה, ושלישית, הם העלו את אלבום הבכורה שלהם, (100), להורדה בחינם, דבר שאני מאוד מעריכה. אבל יותר מהכל, השיר
Sighing Eyes.

יום שני, 20 בספטמבר 2010

פלאי הסנטיסייזר

אתמול מצאתי, זרוקים ליד הפח, מהדורות אנציקלופדיה של בריטניקה משנות ה-80, וביניהם "ספרי השנה" של בריטניקה, שאלו כרכים נהדרים הסוקרים את ההתפתחויות שקרו בכל שנה ושנה. אספתי את שלושת ספרי השנה שהיו שם, משנת 83, 85 ו-87 (את יתר כרכי האנציקלופדיות השארתי להעלות אבק), ואלו מלאים בתמונות עליזות ופחות עליזות משנות ה-80, ובשקופיות צבעוניות המתארות את מבנה גוף האדם ואת מבנה רכב הנחיתה "אפולו" על הירח. אבל יותר מהתמונות, משעשע לרפרף בטקסטים המתארים כיצד ייראו מכוניות העתיד ("המראה יזכיר יותר ויותר תא טייס"), כיצד מתלבש הדור הצעיר ("בימינו שפת-הבגדים היא בינלאומית ובניו-יורק, פריז ותל-אביב לובשים את אותם הבגדים"), ומהן ההתפתחויות האחרונות בעולם המחשוב ("אין זה תמונה מסרט של מדע בדיוני; אלה הם מחשבים ממש, בפעולה"). בין היתר, בספר מ-85 יש מאמר של יואב קוטנר המתאר את "כל פלאי הסנטיסייזר":
"הכלי החשוב ביותר בעת החדשה הוא הסנטיסייזר. פירוש המילה 'לסנטז' הוא למזג, לצרף, להרכיב או לייצר בתהליך כימי. הסנטיסייזר הוא אפוא כלי שבו נוצרים בדרך אלקטרונית, 'יש מאין' ממש, מרכיבים של צליל: טון, גובה ועוצמה. אף שכבר לפני עשרות שנים תוארו כ'סנטיסייזרים' כלים שונים שיצרו טון וצליל ממקור בסיסי, הרי שהשימוש המודרני במונח הוא ספציפי הרבה יותר. הוא מתייחס לכלי אלקטרוני שכולל ביחידה אחת, או בסדרת יחידות מחוברות, את כל המקורות הדרושים ליצירת צליל ולשינויו בדרך אלקטרונית".
תודה לך קוטנר.
ביום חמישי הקרוב אני טסה עם משפחתי לחופשה קצרה בבודפשט. אינני יודעת למה אאזין כל העת, אבל אני יכולה לשער כמעט בוודאות שיהיו אלה צלילים אלקטרוניים, וקרוב לוודאי שבין היתר אאזין גם ל- Labyrinth Ear, צמד אלקטרו לונדוני, שהרבה משווים אותו ל- Crystal Castles, אם כי לטעמי הם הרבה פחות אפלים, והרבה יותר רקידים. זוהי רק ההתחלה עבור Labyrinth Ear, ויצאו להם בינתיים רק שירים בודדים, ביניהם בולט השיר "Snow White" והרימיקס לשיר "World News" של Local Natives (שעולה על המקור, התפל לטעמי). ובכל זאת, מסתמן כאן קצת יותר מסתם פוטנציאל. חכו תראו, עוד נשמע עליהם הרבה!




לדף המייספייס

להורדת השירים בחינם מדף ה- soundcloud שלהם

נ.ב
הכיף האמיתי בלכתוב על אמני lo-fi, שיכול לקרות לך הדבר
הבא. מכאן יצמח השלום, תאמינו לי.

יום חמישי, 16 בספטמבר 2010

ככה אנחנו צורבים

אני אוהבת לעבור ברפרוף מדי כמה חודשים על ספריית המוזיקה שלי. סוג של שאפל ידני, כדי לראות אם לא פסחתי על משהו בדרך, להזכיר לי אלבומים שפעם תפסו חלק נכבד מעולמי, וגם... סתם ככה. לא צריך להמציא מניע לכל פעולה שאני עושה, רק כדי שתהיה הקדמה יפה (וכמה שזו יפה!).
כך קרה שנזכרתי מחדש ב- Jaill, רביעיית בחורים ממילווקי שעושים אינדי-רוק במסווה של Garage (או אולי זה להפך). אלבומם האחרון, That's How We Burn הוא לא איזושהי פנינה מיוחדת בז'אנר הקיצי הזה, אבל כנראה שאני תמיד אעדיף מוזיקה קצת פחות מלוטשת (למשל,
Ty Segall). בכל זאת, מדובר באלבום מאוד חביב שלרגעים מזכיר לי גרסא גברית ל- Best Coast, במיוחד בגלל שכמו ב- Crazy For You גם השירים באלבום הזה סבים כולם סביב אותו רעיון. והעיקר - שעדן ו. תפסיק לחשוב שהטעם המוזיקלי שלי נהיה קצת ערסי.


יום שלישי, 14 בספטמבר 2010

תחילתה של השקיעה

נרשמתי לאוניברסיטה, ועכשיו זה כבר בלתי נמנע. בעוד פחות מחודש אשב בכיתה חדשה ביחד עם חבריי החדשים. בעיני רוחי אני כבר רואה מעגל (או אולי זו מעגל מטאפורי). ושוב יעלו אותם סיפורים שנועדו לסייע בהרכבת דמותי המורכבת, ושכבר למדתי לשכלל לכדי אמנות, עד כדי כך שהם צפים מעליי, מנותקים לגמרי מה"אני" הממשית היושבת בתוך המעגל הכיתתי. כן, גרתי באפריקה ובקנדה כשהייתי קטנה. כן, אני אוהבת מוזיקה. איזה מוזיקה? (שאלה שאני תמיד מתקשה לענות עליה מבלי להישמע יהירה ו/או דבילית). עכשיו ספרו איזה משהו משעשע על עצמכם... ועכשיו ספרו על איזה רגע משמעותי. רגע משמעותי? אולי כשמדריכת הפילאטיס שלי מבקשת "לשקוע לתוך המתיחה" ואני חושבת לעצמי "למות לתוך המתיחה" ונשענת עד כמה שאני יכולה על הרגליים ולשנייה אחת מרגישה איך הגוף שלי כולו נרפה, ואני שקועה באפילה המקיפה אותי וביחד עם הגוף המשוחרר גם המוח מבקש להרפות, ופתאום מבהיקה בי המחשבה שהרגע הזה הוא וודאי הקתרזיס בחיי התיאטרליים. "זאת אומרת... רגע משמעותי? כשהאכלתי ג'ירפה באפריקה".
כמה שאני שונאת התחלות.
שקיעות לעומת זאת, הידרדרות איטית עד לסוף המר ודקדנס... אני מוצאת בזה משהו יפה. וכל זה מתקשר לי באופן סמלי (אם כי מצוץ מהאצבע), ל- Sunset, פרויקט מוזיקלי מאוסטין, טקסס, שקם סביב בחור בשם Bill Baird, והרכבו משתנה עם השנים. המוזיקה של Sunset מזכירה לי כל-כך הרבה להקות אחרות, אבל אכליל ואומר שהם עושים שילוב של אינדי-פופ, פולק ופסיכדליה. האלבום האחרון שלהם,
Loveshines But The Moon Is Shining Too הוא מהאלבומים שגורמים לך לרצות לשקוע באהבה (להבדיל מליפול באהבה). ושמתי לב גם לדבר סמלי ומעניין. כשאני מאזינה ל-Sunset אני מרגישה איך האלבום שהתחיל בקול תרועה רמה, הולך ושוקע בעצמו, מתמוסס לאיטו עד לסוף המריר. ואולי לא האלבום הוא שהולך ונהיה מריר, אלא אני בעצמי.
אוף, כמה שאני שונאת התחלות.

לדף ה- bandcamp

יום שבת, 11 בספטמבר 2010

לא ייאמרו כאן דברי הספד לקיץ

הרגשה משונה עוברת בי, זוהי הרגשה של תחילת הסתיו. ויש שיאמרו שלא הנחליאלי מבשר על בואו אלא בלוגי המוזיקה (חה, חה, חה). אני מעיזה להכריז על בואו של הסתיו למרות שאת סוף השבוע ביליתי בתל-אביב יפו, וגופי נספג כולו באותה לחות מלוחה שאין לה התחלה וסוף. בכל זאת, אין זה מן הנמנע, העונות מתחלפות וכך גם הצלילים המכילים את עולמו של כותב הבלוג הצעיר, הנמלא כולו כיסופים אל מחוזות ערפיליים, נטולי לחות (ויש שיאמרו- אירופיים).
כך קרה שמבלי ששמתי לב מוזיקת הפסיכדליה, הגראג' והצ'ילוייב הולכת ומפנה את מקומה אצלי למוזיקה קלאסית ולמוזיקה אלקטרונית (למרות שאין לי דרך מלומדת להסביר זאת, במוחי נקשר קשר ישיר בין שני הסגנונות הללו, ולפעמים אני אפילו חושבת כי לו היו המלחינים הקלאסיים חיים כיום, וודאי היו מעריכים גם מוזיקה אלקטרונית).
אבל אינני ממהרת להספיד את הקיץ. במיוחד לא אחרי שהשבוע נמצא בחדרי אוצר בדמות קלטת, שעליה הוקלטו היצירות שהלחנתי על הפסנתר בתקופת היסודי, ולהם שמות נהדרים בסגנון "כמה טוב שבא הקיץ" ו-"איזה יום יפה היום". פעם כנראה הייתה בי מידה של אופטימיות, וגם אהבה לקיץ. "נו מילא" נאנח כותב הבלוג הצעיר, המלא כיסופים תמיד.

שני סינגלים ("7) יכולים בכל זאת לתמצת משהו מהקיץ הזה.
הראשון יצא לפני מספר חודשים, לכן מביני הדבר מביניכם וודאי כבר שמו ידיהם עליו. מדובר בצמד בחורים מקולוראדו בשם אנדי וקרייג, אשר מרכיבים את Gauntlet Hair (שם מזוויע ללהקה), ועושים, איך לא – צ'ילווייב. יש לי הרגשה שהשיר הזה היה פסקול הקיץ של הרבה מאוד אנשים:
(לידיעת הקוראים – הקליפ בנוי מהסרט Everybody's Baby שיצא ב-1989 ובו משחק וויל אולדהאם הצעיר).
...את הסינגל השני הורדתי אתמול ולכן עצם ההשמעה שלו כרוכה עדיין במידה מסוימת של התרגשות. Young Hunting הם חמישייה מלוס אנג'לס (אם כי, באין פרטים נוספים, קשה לי להתחייב בוודאות מוחלטת גם על זה). הם עובדים כרגע על אלבום מלא, אבל עד שזה ייצא אני נהנית להקשיב לשיר "Sonata" פעם אחר פעם.
<a href="http://younghunting.bandcamp.com/track/sonata">sonata by Young Hunting</a>

יום שני, 6 בספטמבר 2010

תמונה

לאחר בחינה ממושכת של דמותי המשתקפת מבעד לאינטרנט אני מוצאת שאני ברייה נאה למדי. ללא ספק יש לי סגנון ואופי, גם טעם מוזיקלי לא חסר. כלי הקיבול הוגש ריק ולתוכו נוצקה משמעות. לא מדובר כאן ב"משבר זהות", גם לא באיזושהי קריאה נואשת אנטי-פייסבוקית, אבל לפעמים קצת מאוסה עליי כל מערכת הרוממות העצמית הזו. כמו שלפעמים קצת מאוסה עליי הרדיפה האינסופית הזו אחר מוזיקה חדשה ומחתרתית יותר. החלטתי לקחת מעצמי קצת הפסקה, לתלות את דמותי המסוגננת-מדי על מתלה הכובעים הניצב על-יד המחשב.
סוף-סוף אפשר גם קצת לנשום. כמה זמן עבר מאז יצאתי בפעם האחרונה עם ג'קט. אבל לא מדובר כאן גם בהומאז' לחורף, למרות ש- Wintermusik, הדיסק של Nils Frahm (שיצא ב- 2009) אכן מסייע ביצירת האשליה החורפית הזו. בשבוע האחרון אני מגששת את דרכי על הפסנתר בניסיון למצוא את התווים של Ambre, היצירה הראשונה באלבום שמורכב בסה"כ משלושה קטעים. מובן שאני כושלת בניסיוני, אבל החיפוש עצמו מסב לי אושר. זהו אושר פנימי, כזה הנגרם מעצם היצירה או הנגינה. קשה להנציח את זה בתמונה.


להורדת האלבום Wintermusik

יום שישי, 3 בספטמבר 2010

העתיד

בפעם הראשונה שבה צפיתי בסרט "בלייד ראנר" הוקסמתי מתחושת העתידנות המלוכלכת שבו. "העתיד", כפי שהוא מוצג בסרט, הוא סביבה עירונית גדולה ומעופשת. אין בו שום דבר נוצץ רק תחושה איומה של ניכור, ומעלייך מרצדים שלטי חוצות ענקיים, בהם בחורה אסיאתית מוכרת לך משהו בשפה שהיא גיבוב של הרבה שפות קיימות.
כשאני מקשיבה לאלבום האחרון של Flying Lotus אני מרגישה כאילו אני צועדת אל תוך העתיד הלא נוצץ הזה. כמו השפה המגובבת בסרט של רידלי סקוט, כך גם האלבום Cosmogramma הוא גיבוב של מוזיקה אלקטרונית (האם זה מה שנקרא Glitch?), היפ-הופ וג'אז, בשילוב משונה (כלומר "eerie") של מזרח ומערב. באחד השירים, לקראת אמצע האלבום, מגיח פתאום מתוך העתיד המפויח הזה קולו הצלול של תום יורק, אבל זהו רק אחד מיני שיאים רבים באלבום. אלא שלא כמו אלבומים אחרים, קשה לדלג כאן משיא אחד למשנהו ורצוי להקשיב ל- Cosmogramma בפעם אחת. בדרך זו, עד שתגיעו לסוף האלבום יירקם לנגד עיניכם "העתיד", כפי שמפרש אותו Flying Lotus, אולי גם כפי שפירש אותו רידלי סקוט.

אחרי שכתבתי את כל זה מיהרתי לבדוק אם הקשר בין האלבום לסרט לא קיים רק בראש שלי, ומסתבר ש- FlyLo אכן הושפע מאוד מבלייד ראנר, מה שכמובן גורם לי להרגיש מאוד חכמה ומגניבה עם עצמי, ואף גורם לי לפצוח בריקוד שמח קטן.

לדף המייספייס

יום רביעי, 1 בספטמבר 2010

סופת שלגים

ימים עכורים. אני מאפשרת לעצמי חמש דקות של רחמים עצמיים, מ...עכשיו!
בימים כאלה עולמי הולך ומצטמצם, עד אשר הוא לובש את צורתו של החדר שלי. וכך גם רצונותיי הולכים ומצטמצמים: להתחבא בתוך השמיכה, לצפות בסדרה האהובה עליי "סיפורי עמים", לתרגם את מחשבותיי למנגינות לא מורכבות על הפסנתר. ממילא כל מה שאני מצליחה לשמוע עכשיו זה מנגינות לא מורכבות, מנגינות נוגות על הפסנתר או מוזיקה אלקטרונית.

Drivan היא להקה או "פרויקט מוזיקלי" אם תרצו, שעיקרה הוא Kim Hiorthøy - נורבגי אנין טעם, מעצב גראפי, מאייר, מצלם, כותב, מפיק ומלחין. בקיצור הוא הילד הקול שכולם רוצים בחברתו. גם אני רוצה בחברתך, קים! אל תשים לבך לביקורות הלא טובות שנכתבו על האלבום Disko.
!They're all haters
מוזיקה אלקטרונית לא מורכבת ונוגה (בניגוד כמעט בוטה לשם האלבום), זמרת שוודית, שיר קליט שאליו שואף האלבום כולו - "Det gör ingenting". כל זה מספיק בשביל למלא את חדרי, שהוא ממילא גם כל עולמי נכון לעכשיו.


בסופו של דבר זהו תחילתו של סדק קטן, like a tiny pencil line, יש שיאמרו.
וסוף לרחמים העצמיים.

לדף המייספייס

לצפייה בעבודות נבחרות של Kim Hiorthøy

להורדת האלבום Disko

יום חמישי, 26 באוגוסט 2010

בידוד אסתטי

לפעמים כשאני שוקעת בעצבות תוך הרהור במצבה העגום של העיר האהובה והשנואה הזאת שלי, ירושלים, אני מנסה לראות את הדברים מבעד לעיני הסופר/המחזאי הקומי-טראגי. אני חושבת לעצמי: "בעיר המחוז N היו מספרות ובתי לוויות כה רבים, שנדמָה כי תושבי העיר נולדו אך ורק כדי להתגלח, להסתפר, להזליף על ראשיהם מי קולון ומיד למות" (שנים-עשר כסאות / איליה אילף וייבגני פטרוב). וכך גם ברחוב שלי, הרחוב N, המספרות כה רבות שנדמה כי נשות הקבלנים נולדו אך ורק כדי לצבוע את שערן בבלונד, למשוח את ציפורניהן בלק אדום ומיד למות.

אבל לפעמים אינני מצליחה לראות את הקומי.
שלשום פיקסי, הכלבה הזקנה והמסכנה שלי, עברה אירוע מוחי, ומאחר והווטרינר שלנו שוהה כרגע בחו"ל נאלצנו לקחת אותה לווטרינרית המחליפה, וזו מסתבר מאמינה בשיטות טיפול אלטרנטיביות. לכאורה זהו מצב קומי-טראגי – להיכנס למרפאה מיד אחרי שהווטרינרית טיפלה בדיקור סיני בארנב שחור ומבוהל, לקבל המלצה על טיפול רייקי לכלבים ולשלם עבור מרשם לטיפות שקר-כלשהו. אבל כשאתה נמצא בלב הסיטואציה, כלבתך הזקנה אינה מצליחה לעמוד על הרגליים ועיניה מרצדות אנה ואנה, אינך מוצא בסיטואציה שום דבר קומי ואתה חש עצבות גדולה וחוסר אונים.
בינתיים מצבה של פיקסי הולך ומשתפר (שיווי המשקל חוזר ומבטה הרבה יותר יציב), אבל זה לא בזכות הרייקי.

בינתיים אני משתמשת במוזיקה כאמצעי בידוד (לפחות עד שהקומי יתאזן בחזרה עם הטראגי). זו אינה מוזיקה יפה במיוחד, מתוחכמת במיוחד או מרגשת במיוחד אבל זו המוזיקה "הנכונה" והאסתטית כרגע – שם הלהקה יהיה אפל-זוהר, ייעשה שימוש רב בצורה משולש ועל עטיפות האלבומים יתנוססו תמונות סמי-ווינטג'יות של בחורות ערומות. במילים אחרות, Chillwave. בימים האחרונים אני מקשיבה הרבה ל- Glitter Bones, להקה שאינה מעוררת בי יותר מדי רגש אבל, או אולי בעצם בדיוק משום כך, משמשת בידוד אסתטי מצוין.

יום ראשון, 22 באוגוסט 2010

עובש

כשאמרתי שהחום הזה הכריע אותי... בדיעבד זו כנראה הייתה כניעה מוחלטת.
בימים האחרונים כשהתריסים מוגפים והמאוורר מופנה אליי, שקעתי עמוק לתוך המיטה החמה, מרגישה איך גם חום גופי מתפס ועולה, המחלה מזדחלת תחת עורי. וביחד עם המחלה מזדחלים גם כל מיני דמיונות נדושים שאינני מצליחה לנער מעצמי. אני מדמיינת שאני צפה בתוך אמבטיה של מים קרים ומורידה את ראשי לאחור עד שאפי נבלע בתוך המים ואני נעלמת בקרקעית האמבטיה. ועוד מיני משפטים מפגרים מזדחלים לראשי, תוך כדי הזיית המחלה והחום: "מוזיקה זבלית לאנשים זבליים. מוזיקה איכותית לאנשים זבליים". ואני חושבת לעצמי שזה ממש עמוק ואני חייבת לקום ולרשום את זה איפשהו. והנה רשמתי. ופתאום זה בכלל לא נראה לי עמוק או מתוחכם.
מעל כל האיכסה הזאת המוזיקה, בין אם זבלית או איכותית, עדיין מתנגנת. בימים האחרונים אני מוצאת את עצמי מקשיבה בעיקר ל-EP האחרון של Chad VanGaalen, שמספיק התיאור עליו ב- Last.fm כדי להמיס את לבי הדווי: צ'אד מנהל חיים שקטים עם חברה שלו והכלב שלהם בקלגרי (קנדה), ולאחרונה הוציא את רישיון הנהיגה שלו. הוא ממשיך להישאר במרתף שלו, כותב שירים לכלב שלו, חסין בפני כל המהומה, ורק מדי פעם מציץ החוצה כדי לשתף אחרים בתגליותיו.
מסתבר שהבחור הזה, המתואר בצורה כל-כך רומנטית, התחיל את דרכו כאמן חדר שינה / Lo-fi מן המניין, כותב, מנגן, מצייר עטיפות אלבומים, אתם כבר מכירים את עסקת החבילה הזאת. אבל מאז 2004 כבר הספיק להוציא אלבומים ב- Sup Pop המפורסמים, לזכות בהמון פרסים, ולצבור לו קהל מאזינים יחסית רחב, כך שעד שאני כבר הגעתי אליו מספר ההשמעות שלו ב- Last.fm עמד על מעל שני מיליון, שזה מאוד, מאוד מכובד (גם לא בקנה מידה של אמן חדר שינה או מרתף). בנוסף לכל זה ב-2009 הוציא תחת השם הסקסי Black Mold אלבום המוקדש לניסיונותיו האלקטרוניים-אינסטרומנטאליים, שבעצם נשמעים לי היטב כבר ב- Soft Airplane (באלבום וב-EP הנלווה שיצא שנה אחריו). בקיצור, יש לי עוד הרבה ללמוד על הבחור. אבל כעת עליי לשקוע בחזרה בדמדומי המחלה, במיטה, בספר, בדמיונות הטיפשיים, במוזיקה.

לדף המייספייס

יום רביעי, 18 באוגוסט 2010

חום

החום הזה הכריע אותי. גם את הכלבה השמנמנה פיקסי הוא הכריע, זרוקה לה על השטיח מעליה מסתובב המאוורר בקול גדול שלא עושה עליי רושם. מה עושה ישראלי בבית שאין בו מזגן? מדמיין שהוא קנגרו בערבות אוסטרליה המלקק את עצמו במרץ, כך שכל גופו מתכסה במעטה רוק דק וצונן.
החום הזה, הוא כמעט סמיך. בלילה אני נעזרת ב- Nils Frahm כדי להירדם, דועכת לתוך קולות מקשי הפסנתר. בבוקר אני נעזרת בקולותיהם הצלולים של שלושת הבנות המרכיבות את Mountain Man באלבום שמזכיר יותר מהכל את הפסקול של "אחי, איפה אתה?". כשהחום הזה יעבור אוכל לחזור להקשיב לצלילים סמיכים יותר.

יום שני, 16 באוגוסט 2010

פעמונים

היום הראשון בברלין היה אפור ומייגע, אבל כך בדרך כלל מתאפיינים הימים הראשונים של כל החופשות. בפנים עייפות שלא מצליחות להסתיר את הבלבול מהמקום החדש, ממפת התחבורה הציבורית, מהשפה הזרה. בניסיון הכושל לעטות על עצמך ארשת פנים אינטליגנטית של אדם מערבי משכיל ולא חלילה ישראלי פרובינציאלי שנפלט מהמטוס עייף ומיוזע. חצי מהיום התבזבז לנו בהמתנה בתור לתערוכה של פרידה קאלו, עד שלבסוף אמרנו נואש מהזדחלות התור האיטית ופנינו לאכול מרק (זה בעצם היה המוצא גם ביתר הימים).
כשהיום קרב לסיומו פנינו ללכת, צעדינו כבדים ועייפים, ל- Comet Club, להופעה של Shearwater. ההופעה הייתה מאוד נחמדה וללא ספק מדובר במוזיקאים מוכשרים, אבל דווקא הופעת החימום, המינימליסטית מבין השתיים, היא ששבתה אותי ואת חברתי. בחור רכון מעל לפסנתר, Nils Frahm, שמו, במספר קטעים אינסטרומנטאליים. לשני קטעים הצטרפו לנגינה על הפסנתר חבריו שישבו בקהל אבל את מרבית הזמן מילא את הבמה לבדו, ומסביבו כמו במעגל תפילה, יושב הקהל. זו הייתה הופעה כל-כך אינטימית וחושפנית שבאותה מידה Frahm יכול היה לצטט לנו שורות מיומנו האישי. אני לא יודעת עד כמה תתאים המוזיקה הזו, שהיא בעצם מוזיקה קלאסית-מודרנית (אוקסימורון?) לכולם. אני רק יודעת שבאותו הרגע שישבתי שם, לוקחת חלק במעגל התפילה, הרגשתי איך לבי נפתח, איך הכל מתבהר פתאום, איך... בעצם אינני יודעת ממש להגדיר את זה.
בסיום ההופעה רכשתי את אלבומו האחרון של Frahm וביקשתי שיחתום עליו. כעת אני מאזינה לו, זו הפעם הרביעית ברציפות, ומבקשת להיאחז בטעם ההוא מההופעה, ובעצם בטעם מהחופשה כולה. עד שרסיסי הטיסה יתפזרו לחלוטין ואשוב לחיי השגרה.

יום ראשון, 8 באוגוסט 2010

בינלאומי

משב רוח בינלאומי נישא אל חדרי ומדגדג את נחיריי. "כולנו רקמה אנושית אחת חיה", כך זמזם, ואפשר שעדיין מזמזם הטייפ הקטן במסע לפולין (כמה סלדתי מכל ההווי הזה במחנות, מהשירים המעיקים שנועדו לעודד אותי לבכות). יש בדיבורים האלה על "קהילה בינלאומית" ו"עולמנו הקטן" משהו מאוד מאוס בעיניי. ובכל זאת... כמה שהעולם הזה קטן. וכיצד האינטרנט מסייע בגמיעת המרחקים, ביצירת קהילות שקמות לא סביב שטח פיזי אלא סביב רעיונות, מחשבות, טעם מוזיקלי וכיוצא באלה.
לפני כשבועיים עורכי הדין (שומרי האמת, הצדק והמוזיקה!) הסירו את הקישור ששמתי להדלפה של Arcade Fire (מאז כבר הספקתי להחליפו באחר). לפני כשבוע Bakers at Dawn קישר לפוסט שלי עליו מעמוד הפייסבוק שלו. והמפה הקטנה שמראה לי כמה מבקרים נכנסים לבלוג ומאיזה מדינות, מסמנת לי כניסות בודדות מפינלנד, מפלורידה, מליטא ועוד. כל זה מאוד משונה עבורי שכן אני עדיין חשה שהמילים שנכתבות כאן הן פרטיות ונכתבות לעצמי בלבד.
כבר כמה זמן שאני מבקשת לשתף באחד האלבומים האהובים עליי בשנה החולפת אבל הרגע הראוי לעולם לא נמצא. מאותם אלבומים שאני חוזרת ושומעת בכל כמה זמן, וכך למעשה נמדדת בטווח הרחוק הצלחה מוזיקלית. אלבומם האחרון של Papercuts הוא אכן הצלחה מוזיקלית אבל לא כך הייתי רוצה להגדיר אותו. בראיית עולמי הרומנטית עד כדי גיחוך אלבומם האחרון של Papercuts הוא קרן שמש.
היום בלילה אטוס עם עדן ו. לשבוע בברלין, בטיסה של הרגע האחרון. משב רוח בינלאומי.

יום שלישי, 3 באוגוסט 2010

נבואת זעם

לקח לי כמה השמעות עד שהבנתי שאני בעצם אוהבת את האלבום החדש של Autolux. אולי זה בגלל שהאלבום הראשון שלהם (שיצא לפני שש שנים ארוכות) היה כל-כך טוב, כך שהיכן שהוא כבר התבשלה בי הציפייה להתאכזב מהבא אחריו. מאותם משפטים אוטומטיים שנפלטים מפיך בהיסח הדעת מעל לכוס הבירה: "אוי, החדש של Autolux נורא מאכזב". והלאה, הלאה, הלאה אל ההרכב הקיקיוני הבא. עליכם לדעת ילדים, רשת האינטרנט על אף מופלאותה, היא מקום אכזרי ללהקות מתחילות. את האלבום הראשון תקבל היא בזרועות פתוחות ואוהדות, תוך פיטום הקורבן בדברי שבח. מסונוור מדברי ההלל ייצא הקורבן אל מסע, אותו יכנה "מסע התבגרות", כשבסופו נח אלבום שני. או אז תונחת המהלומה. העקיצות (שלמעשה חודדו בהסתר כבר באלבום הראשון), יישלחו כחיצים מכל בלוג ובלוג, במתקפה ברוטאלית שאינה יודעת שובע. כשתגיע ההשתלהבות לשיאה יושלם המעשה, הלהקה המבטיחה (בה' הידיעה) תישחט, ובמעמד הטקסי הנאות יוגש הקורבן למזבח הלהקות המפואר מכל, הוא Pitchfork. אבל מה לנו ולנבואת זעם נלעגת זו? נאזין אם כן לאלבום החדש של Autolux.

יום שבת, 31 ביולי 2010

וזרח השמש

השבוע השתדלתי שלא להעמיס יותר מדי אמנים חדשים על הנגן שלי (אוי, הנגן המסכן וההרוס שלי). לפעמים אני מרגישה שאני מדלגת מהר מדי מלהקה אחת לאחרת, וכך קורה לא אחת שאני מגלה שפספסתי EP או אלבום שלם של להקה שאני ממש אוהבת. התכוונתי להקדיש את השבוע הקרוב לכל אותן השלמות פערים, אבל מה לעשות - כח ההרגל חזק ממני. כל-כך הרבה אמנים מעולים מסתתרים בנבכי הרשת הסבוכה, היא רשת האינטרנט (אחח, איזה פלא הוא זה!). והזמן לעת עתה עומד לצידי, כך שבאפשרותי לעשות הכל – להשלים מעט את הפערים שצברתי, ותוך כדי להמשיך בחיפושיי אחר מוזיקה חדשה ומלהיבה, מוזיקה שמרחיבה ומכווצת את הלב סימולטאנית.
כמה אמני Lo-fi יוכל הלב הסחוט להמשיך ולספוג? במיוחד כשאותם אמנים, מנגנים על עצביי החשופים ביותר, בקולם הנוגה, במוצאם השוודי, ובכיסויים שהם עושים לשירים של King Crimson. בעצם מדובר כאן בבחור אחד, אבל כך זה בדרך כלל המקרה בכל הנוגע ל- Lo-fi (לפחות כך העיד הנגן שלי, מנוחתו עדן). Bakers at Dawn, הוא בחור שוודי העונה לשם Marcus Sjöland. ביום הוא עובד בחנות תקליטים, אבל בלילה, הו מה שהוא עושה בלילה (הייתן רוצות לדעת, הא בנות?).
אחדל מהשטויות.
הואילו נא לגשת לדף ה- bandcamp שלו, שם תוכלו להוריד את מיטב הקלטותיו ובחינם.
נתחיל מ- Nebraska, אלבומו החדש והמשובח, ומשם נתפס אחורה. סוף שבוע טוב זה יהיה.

יום רביעי, 28 ביולי 2010

מסתורין

ראשית – אם מאיזושהי סיבה עדיין לא יצא לכם להיתקל ב- The Suburbs, האלבום החדש (או אולי "האלבום הבא"? מה המינוח הנכון במקרה של הדלפה?) של Arcade Fire, הרי לכם קישור. נדמה כאילו הימים האחרונים מכילים בעצם רק אותו, ושאם אתאמץ אולי אוכל גם לשמוע אותו מתנגן מיתר הבתים, כמו זמזום בלתי פוסק שממלא את האוויר.
אבל אם בכל זאת ברגעים מסוימים ביום אני מבקשת להתנתק מ- Arcade Fire, אני עושה זאת למען ה-EP החביב של Guards, להקה אפופת מסתורין (ואני לא אומרת את זה בלי מעט אירוניה), שהמידע הקיים עליה ברשת מסתכם לכדי משפט בודד. אז במקום להעביר את אותה פיסת מידע כמו טלפון שבור שעובר בין בלוג לבלוג, אומר את הדבר הבא:
לפעמים אני קצת מקנאה בלהקות שמצליחות לשמור על פרופיל נמוך "בעידן הנוכחי". ברור לי שיש בזה מן הפוזה, אבל מה אומר, האין זה נהדר להיות מאותן להקות אפופות מסתורין ומריחות ממחתרת? קצת כמו בחורה טיפשה שטועים לחשוד בה שהיא עמוקה בגלל שהיא כל הזמן שותקת. ואני לעומתה מברברת ומברברת בלי סוף. אחח, לפעמים נמאס לי להיות כל-כך ישירה.

יום ראשון, 25 ביולי 2010

מישהו עדיין אוהב אותך

נדמה כאילו Miniature Tigers נתנו את האות ועכשיו בזה אחר זה מודלפים לאינטרנט האלבומים המצופים שלי לקיץ הזה. מי מאותם אלבומים ישאיר עליי את חותמו בסוף הקיץ קשה עדיין לנבא, אבל אני בספק אם זה יהיה האלבום Let It Sway של Someone Still Loves You Boris Yeltsin (שגם אותם כבר ציינתי במילה). כששמעתי את SSLYBY לראשונה ניבאתי שהם יהיו ה- Shins הבאים. חמש שנים עברו כבר מאז Broom, האלבום הנהדר הראשון שלהם, ולא נראה לי שהאלבום הנוכחי הוא שידביק את הפער בין שתי הלהקות (שלהערכתי עומד כרגע על כמיליון מאזינים), אבל זה לאו דווקא החדשות הרעות. אני כרגע בשמיעה הרביעית שלי של Let It Sway, ולצד הקסם הראשוני שבו הוא מעלה בי גם חשש מסוים, אולי בגלל שלפרקים הוא ממש מזכיר לי את Weezer. נו טוב, אגיד את זה וזהו – יכול להיות ש- SSLYBY ימצאו את עצמם בסופו של דבר באותו מקום של Weezer, עם אלבום ראשון מעולה ואלבומים ממוצעים אחריו? שמא לא הייתה באלבום הראשון בשורה מלכתחילה? אשאיר את העניין לשיפוטכם.

יום שישי, 23 ביולי 2010

נ.ב

עברו כבר כמה ימים טובים מאז הודלף האלבום החדש של Miniature Tigers (שאותם ציינתי במילה כאן), ובזמן אינטרנט מדובר בנצח שלם. הקיץ הזה מעט דחקתי לפינה את כל האינדי-פופ הזה, שהיה אולי מהות הקיץ שעבר שלי. מה שמעלה בעצם את התהייה הבאה: האם נותר בכלל מקום תחת השמש הקופחת הזו, שתחת חסותה נופלות למכביר להקות Shoegaze או Chillwave או פסיכדליה – אם כן, האם בכל זאת נותר כאן מקום לקצת Indie Pop? אני חושבת שכן.

לדף המייספייס
ובגלל שאני מאמינה עדיין בכוחה של להקת אינדי-פופ מוצלחת להפשיר גם את הלבבות הקפואים ביותר ולמלא אותם באושר גדול, אעלה ממש בקרוב אלבום משמח נוסף.

ועוד אמריקאים בריטים

קראתי היום באיזה מקומון אינטרנטי של העיר שיקאגו על תחייתה של סצנת ה- Shoegaze בשיקאגו. רוב הלהקות שצוינו בכתבה השתדלו להסתייג מהתיוג הזה של מחיי הז'אנר, שכבר זכה לכינוי העצמאי (אם כי אינני נוהגת להיתקל בו יותר מדי) "Nu Gaze". והאמת שגם אני נוטה להסתייג מכל אותם התיוגים. אצלי החלוקה בראש הרבה יותר בסיסית: מוזיקה שאני אוהבת ומוזיקה שאני לא.
את Apteka, חבריהם של Secret Colours מהפוסט הקודם, אני אוהבת. בינתיים יצא להם רק EP אחד שליווה את סיבוב ההופעות שלהם, אבל מבחינתי כל היופי המוזיקלי הזה, או אם בכל זאת נתעקש על תיוגים – כל התחייה המחודשת הזו ל- Shoegaze, מתנקזת בשני שירים באלבום: הכיסוי לשיר "If You Were Here", ומיד אחריו השיר
"It's a Wilderness".

יום שלישי, 20 ביולי 2010

אמריקאים בריטים

בשבועיים האחרונים, אולי בהשפעת התוכניות על שנות ה-60 בערוץ שמונה, אני מקשיבה הרבה לאלבום הבכורה של Secret Colours. ממשיכים את מוטיב הפסיכדליה בקיץ הזה, הם מזכירים לי גרסא יותר בריטית (למרות שמוצאם בכלל משיקאגו) של Tame Impala. לפעמים אני תוהה אם קיימת עדיין חשיבות בציון העובדה שלהקה היא אמריקאית, בריטית או אוסטרלית, אם ממילא כל הצלילים התערבבו כבר לחלוטין ועכשיו יש לנו אמריקאים שעושים shoegaze ופסיכדליה (או לצורך העניין, אמריקאים שכותבים את המילה "colors" עם u). בא לי להגיד משהו מובן מאליו על עידן האינטרנט וכמה שהגבולות הפיזיים היטשטשו, אבל אני אחסוך את זה מכם. במקום זה, עדיף שפשוט תקשיבו ל- Secret Colours.

יום שבת, 17 ביולי 2010

במחתרת

הקיץ הזה הולך ונקשר לי (וכנראה שלא רק לי) עם Lo-fi. עם Garage ו- Punk. עם פסיכדליה ו- Surf. כמה חבל שכל החוויה הזו נעשית באמצעי עקיף, דרך המחשב. עוד הופעה שלא הייתי בה מסיבות גיאוגרפיות: Ty Segall, Sonny & the Sunsets, The Baths ו-Grass Widow, כל המי-ומי. באסה.
אבל אנחנו ישראלים גאים ואיננו אומרים נואש לעולם! למה מי הם הגויים האלה שיכתיבו את טעמנו המוזיקלי? נאלתר לנו מסיבת גראז' בעצמנו. במקום גראז' – החדר שלי. במקום להקה – המחשב הנאמן. נוכל לדמיין שאנחנו בסן פרנסיסקו, בהופעה מחתרתית.
נתחיל כמובן עם Ty Segall. הורדתי המון הקלטות מוקדמות שלו, ואני אשמח לשתף את מי מכם שמעוניין. אבל כדי לא להעמיס יותר מדי נתחיל מהאלבום הראשון, הקרוי גם על שמו. הוא מזכיר לי גרסא מאוד בסיסית ולא מלוטשת של The Hives (זוכרים? מסתבר שהם עדיין קיימים). בכל אופן, אם אהבתם את האלבום האחרון שלו, רוב הסיכויים שלא תתאכזבו.
עוד להקה נהדרת מסן פרנסיסקו שנוכל להשמיע (ושאת שמה ציינתי בהתחלה), היא Grass Widow (הבנות בתמונה). הרמוניות, Lo-fi, Post Punk וקצת Surf. תמצית הקיץ שלי. וזה בעצם כל מה שצריך. או כך לפחות נשנן לעצמנו, כמו מנטרה – זה כל מה שצריך, זה כל מה שצריך. ומה אכפת לנו שבקושי מגיעות לארץ להקות? (אוף).

יום חמישי, 15 ביולי 2010

הדבר האמיתי

Quasi היא להקה כל-כך, אבל כל-כך underrated. בהמשך למלל חסר המשמעות מהפוסט הקודם אומר כי קיימים שני סוגי להקות שאומרים עליהן שהן "underrated". בסוג הראשון מדובר במקרה הטוב בלהקות ממוצעות ובמקרה הגרוע בלהקות מעצבנות, ובכל אופן בלהקות שהן כלל לא underrated. מהות טביעת המושג במקרה הזה היא להראות עד כמה מעודן טעמו המוזיקלי של טובע המושג. כל-כך מעודן שאינו מסוגל להאזין ללהקות "ממוסחרות" שיש להן מעל לאלפיים מאזינים. בהשתמשו במושג "underrated", רוצה לומר בעצם: "ברגע שהלהקה הזו תהיה מעט overrated, אני אהיה הראשון לעזוב". ואז יש את הסוג השני, זה המעורר פליאה כנה. איך להקה מעולה כמו Quasi לא מצליחה לעבור את אחוז החסימה, באמת שנשגב מבינתי.
בכל אופן, בתור בני אדם אינטרסנטיים ננצל את הדבר לטובתנו, ונשתמש במידע שיש לנו על Quasi בשביל להרשים בחורים/בחורות אלטרנטיביים/אלטרנטיביות על הבר. נעשה זאת בדרך האלגנטית הבאה:
- את מקשיבה למשהו מעניין בזמן האחרון?
- האלבום החדש של Quasi.
- קוואזי who?
- האם אתה מכיר את Elliott Smith?
- וודאי.
- טוב אז הגיטריסט מקוואזי היה עם אליוט סמית' בלהקה שנקראה Heatmiser, לפני שאליוט סמית' היה אליוט סמית'. והאם אתה מכיר את Stephen Malkmus and the Jicks?
- ...
- טוב אז המתופפת של קוואזי, שהיא אשתו לשעבר של הגיטריסט, מתופפת גם ב- Stephen Malkmus and the Jicks. בשנים האחרונות הצטרפה לקוואזי גם נגנית הבס של Stephen Malkmus and the Jicks. וכדי לסגור מעגל – אותה בסיסטית יצאה בעבר הרחוק עם אליוט סמית'.
- וואו, כמה ידע מוזיקלי. המשקאות עליי.

אוף. בדיוק בגלל דברים כאלה אני סולדת מ- "name dropping".
האלבום החדש של Quasi, בכל אופן, הוא אחד האלבומים האהובים עליי השנה. יש לי עוד הרבה דברים לומר עליו ועליהם אבל מספיק להיום. מה שכן, תקשיבו לשיר הזה.


לדף המייספייס

להורדת האלבום American Gong

מלל חסר משמעות

שוב שקעתי במרה שחורה.
* רצוי לעשות כששוקעים במרה שחורה – לצפות בתוכניות טלוויזיה משמימות. "השופטת מריה לופז" זו נקודה מצוינת להתחיל ממנה.
* לא רצוי לעשות כששוקעים במרה שחורה – לקרוא בבלוגי מוזיקה משמימים ולהוריד מוזיקה בכח.
יסלחו לי בלוגי המוזיקה המשמימים, ובמיוחד המעודכנים ביותר מביניהם, שאליהם אני נכנסת לעתים תכופות. על אחת כמה וכמה, יסלחו לי אותם בלוגים המתופעלים על-ידי גורם אחד יחיד, שדואג למלא אותם במוזיקה (ברבים) חדשה מדי יום ביומו, במה שנדמה כמו בליל של מוזיקה ומלל. שניהם חסרי משמעות באותה מידה.
גם במילים שאני משתמשת, נעשה כבר שימוש למכביר. והסחורה, כלומר המוסיקה שאני מגישה, גם היא משומשת. לפעמים נדמה לי שכל המושגים האלה שמחליקים בטבעיות מהלשון אל המקלדת, מושגים של "שמש, ים ודקלים", שחוקים כל-כך שאפשר כבר לקפל אותם לתוך עוגיית מזל ולהגיש. ובתוך כל זה לך תטען, כלפי עצמך וכלפי אחרים, שיש גם דבר כזה "יופי טהור". שיש הבדל בין אלבום אחד, נחמד אבל לא מעבר לכך (שעליו אמנם המלצת בקול תרועת חצוצרות), לבין אלבום אחר, שבמובן הבסיסי ביותר פשוט נגע בך.
אפשר שכל מערכת בלוגי המוזיקה הזו מושתתת על העיקרון האוניברסאלי של Monkey see, monkey do, monkey teach. אלא שבעצם לקחו את זה כאן צעד אחד קדימה ודילגו על שלב העשייה, כך שנשארנו עם Monkey hear, monkey teach. ולפעמים אני אפילו חושדת כי מדלגים על השלב הראשון, שלב ההתבוננות או ההאזנה, וכל שנותר הוא Monkey teach.
כשכל זה עומד לנגד עיניי, אני ניגשת לכתוב על "הדבר האמיתי".
אבל ראשית,
טעימה.
קשה לי לתאר במילים, על אחת כמה וכמה באותן מילים משומשות, כמה השיר הזה היה משמעותי עבורי בגיל 16.
ועכשיו אנסה לנסח איזה משהו על האלבום החדש של Quasi.

יום שני, 12 ביולי 2010

מוקדש לחברה הטובה, עדן ו.

אתמול אני וחברתי הטובה עדן ו. (השם המלא שמור ליודעי דבר) שוחחנו בטלפון, ותוך כדי השיחה העצלה חברתי הודיעה לי כי הוא עומדת להוריד את האלבום החדש של Ty Segall, מהפוסט הקודם. התכוונה להוריד, מבלי לבחון קודם בעמוד המייספייס האם המוזיקה נעימה לה. להוריד ככה, על עיוור. זו חברות אמת! אמרתי לה שלדעתי המוזיקה לא תמצא חן בעיניה, שכן מהיכרותי הארוכה איתה אני יודעת שהיא בוחלת ב- Punk. את Best Coast, לעומת זאת, אני יודעת שחברתי הטובה תאהב עד מאוד.
אני אוהבת להכיר לעדן ו. להקות אינדי-פופיות כי היא תמיד גורמת לי לראות בהן יותר מאשר סתם אנקדוטה מוזיקלית חמודה. כך למשל, בנסיעה משותפת במכוניתה היא תבחר להשמיע לי, שנה אחרי ההייפ הראשוני שלי, את האלבום הראשון של Someone Still Loves You Boris Yeltsin. או למשל, נשוחח על משהו ופתאום היא תצטט לי שורה רלוונטית משיר נשכח של Miniature Tigers (לשתי הלהקות שצוינו לעיל אגב, עומדים לצאת אלבומים ממש בקרוב, והציפייה גדולה). אז ל- Best Coast אמנם יש צליל קצת יותר "מחוספס", אבל הליריקה המתקתקה שמתעסקת בעיקר בבחורות שמבלות את זמנן בישיבה דרוכה ליד הטלפון, מחפה על החספוס הגראג'י הראשוני.
זה המקום לציין כי עדן ו. היא שעיצבה עבורי את הבלוג (ניסיתי לשכנע אותה שנכתוב שורה של "כל הזכויות שמורות ל.." אבל היא התעקשה שלא, אהמ). וכך באמת נמדדת חברות אמת: כשחברתך מבלה איתך אחר-צהריים שלם בגזירת משולשים מקרטון, במקום לעבוד על הגשותיה לבצלאל, ועוד לא מבקשת לקבל על זה קרדיט.
ולסיום קליפ שמזמן שכנע אותי ש- Best Coast שווה כיף גדול:
המלצה לאלבום אפשר היה (ובדיעבד, כנראה שרצוי היה) לקרוא גם באייפוד רעב.

יום שבת, 10 ביולי 2010

נוסטלגיה

היום עשיתי דבר שלא ייעשה. חיפשתי בפייסבוק אחר חברת ילדותי מאפריקה. קראו לה אלי והיינו מבלות שעות ארוכות בבית העץ שלה, צובעות בחוברות צביעה ומחליפות בינינו מדבקות. בערך בפרופיל הפייסבוק הרביעי (מתוך רשימה של ארבעים וחמש), הבנתי עד כמה כל זה אבסורדי. בפעם האחרונה שאני ואלי התראינו היינו בנות חמש או שש, ושש-עשרה שנה כבר הספיקו לחלוף מאז. אבל נניח שהייתי מוצאת אותה, זה הרי לא מופרך לחלוטין. ומה אז? לפעמים עדיף להותיר את רשמי הילדות כמו שהם, מבלי לקלקל אותם בדיעבד, בשיחת סמולטוק תפלה בצ'אט הפייסבוק.
אבל מה לעשות עם כל הסנטימנטים? לפני כמה זמן התוודיתי בפני אחותי על תוכניותי לשוב להתגורר באפריקה מתישהו בעתיד. "את יודעת אבל שזה לא יהיה אותו דבר" הוכיחה אותי, "עזבי את זה שלא תחזרי לילדות, זה מובן מאליו. אבל זה גם לא יהיה הניינטיז". נו טוב, זה לא מונע ממני לנסות. או לפחות לנסות באופן תיאורטי. המוזיקה תבוא לעזרי במקרה הזה, ככלי לדמיון מודרך.
אני חושבת שיש איזושהי הסכמה כללית ב"קהיליית בלוגי המוזיקה" (איכס) כי המוזיקה "הנכונה" כרגע על כל גווני ה-Chillwave ו/או Lo-fi ו/או Garage Rock ו/או פסיכדליה, היא בכל אופן מוזיקה רוויה בנוסטלגיה. כאילו שיש איזושהי נוסטלגיה קולקטיבית, שמוקלטת לצורך העניין בחדר שינה אמריקאי טיפוסי, כשמהחלון נשקפת תפאורה של ים, שמש ודקלים. תכניסו לזה גם תערובת של פאנק ומסכה סמי-אפריקאית, ותקבלו את Ty Segall, פסקול הנוסטלגיה שלי לשבוע הקרוב (אבל יש לי הרגשה שזה הולך להיות רומן קיצי ארוך בינינו).
שוב הכברתי במילים. הפעם אאשים את הנוסטלגיה.

לדף המייספייס

להורדת האלבום Melted

יום חמישי, 8 ביולי 2010

480

כבר שכחתי חדוות נסיעת אוטובוסים בינעירוניים לילית, מהי. קרירות המזגן העוטפת אותך, התאורה העמומה שאין בכוחה להאיר על עמודי ספרך (לשווא אתה מנסה להאיר אותם בעזרת הפלאפון), והעייפות הנעימה הזו הפושה בכל. עייפות של אחרי הרפתקה בעיר הגדולה TLV (עיר האפשרויות הבלתי נדלות!), כאילו חזרו כל יושבי האוטובוס מטיול שנתי וכיסיהם מלאים בחול. לו יכולתי, הייתי מעודדת את חבריי לאוטובוס לפצוח איתי בשירה בציבור. "Grab your calculator, you'll be needing that sooner or later" היינו שרים אז בקול! לעת עתה, באין משתפי פעולה, אזמר את שיריה של Micachu, אמנית הפופ-האקספרימנטאלי הבריטית, בכוחות עצמי.

ל- Micachu, היא מיקה לוי, הגעתי באיחור של שנה, דרך רשימה של "אמנים ממליצים על אמנים" שפורסמה אי אז בדצמבר 2009, ב- Pitchfork. מובן מאליו שבתור "מעריצה מושבעת" של Grizzly Bear נמשכתי להמלצותיו של אד דרוסטה. שימח אותי לראות שגם הוא, כמותי, האזין בשנה האחרונה ל- Washed Out ול- Neon Indian, כאילו שאהבת אותה המוזיקה קושרת איכשהו גם בינינו. זוהי מחשבה דבילית שבאותה מידה יכלה גם להתעורר בלבה של גרופית בת 16, ומה כל זה אומר עליי? (אני רוצה להאמין שזה אומר שיש לי נפש צעירה ורומנטית).
אינני יודעת בעצם מדוע אני מאריכה כל-כך במילים (כנראה זו חדוות הנסיעה הלילית). הייתי יכולה גם להגיד ישר ולעניין שהודות ל- Grizzly Bear הגעתי למיקה, ושהודות למיקה העברתי בנעימים נסיעה מתל-אביב לירושלים. והייתי יכולה גם לא להגיד כלום, ולתת ל- Grizzly Bear ול- Micachu לעשות את העבודה: