אלה את אלה

מזווית זו שבה אני מתבוננת בחולצתי (ידיי מחפות את ראשי השמוט ואני מכווצת לתוך הכורסא האדומה), נדמה כי לא חולצה שחורה, המנוקדת עיגולים לבנים, מאוירים, היא שלפניי, אלא דווקא אולם נשפים בוהק שמתקרתו נמתחות מנורות גדולות, עגולות, לבנות, ככדורי אור מרחפים. אני יודעת: אני נמצאת כרגע בספרייה, מכווצת לתוך הכורסא האדומה, וחשה בידיים המחפות את הראש השמוט, הכבד; אך בה בעת מתקיים גם המראה האחר, שבו (כמה מופלא הדבר!) אני מציצה לתוך אולם נשפים שכדורי אור גדולים תלויים בו, כילדה המציצה לתוך חור המנעול. עלייך להתעורר, עלייך להתעורר, אני מזכירה לעצמי. נדמה לי שלא ישנתי כלל, ובה בעת נדמה לי שישנתי נצח שלם. מאז ומעולם אני ישנה. עד כדי כך כבד היה ראשי, כבדות היו ידיי. ואתמול, אך על מה חלמתי אתמול? על חדר הספרייה שבבית סבי וסבתי, שזאב ושועל היו מהלכים בה, וגם כלבים היו בה, והכל שמחו ממראה זה, אף שלא נעדר משמחה זו גם אותו חוט דקיק של דאגה, שמא לא יסתדרו חיות אלה עם חיות אלה והיו טורפות אלה את אלה. וכעת? כעת שרועה אני במיטתי, אך לכתוב אינני מצליחה. נצח שלם אני כותבת ולא כותבת. תום אומר לי: בואי נצא, בואי נעשה. אך לשווא. זרוקה אני במיטתי, הלפ-טופ לפניי, ואם לא הלפ-טופ אז הספר, ואם לא הספר אז השינה. האישה היומרנית (אך זו שמצליחה ליצור תמיד), תגיד כי כשהיא ערה היא כותבת אך גם כאשר היא ישנה היא ממשיכה לכתוב את חלומותיה. גם לי מתחשק לפעמים לאמץ לי איזה פרסונה יומרנית ויצרנית. להגיד, בדומה ל-Georgie Fruit , " How you wanna hate a thing when you are so inferior?". במקום זה אני אומרת: "אך מי ימוד את יגונו?" ומי ימוד את יגונה? (ומי ימוד את יגוני? זאת אינני מעיזה לשאול).
וכעת? כעת ההמלצה המוזיקלית, כמקובל במחוזותינו. השבוע איבקתי מעט את תיקיית ההורדות המוזיקליות. לקובץ זיפ זה קוראים Each Other, על שם להקה שלא זכרתי שהורדתי. והנה מתברר כי דווקא קובץ זה הוא שחביב עליי השבוע במיוחד. ואני שבה ומאזינה לו, שבה ומאזינה לו.
להורדת האלבום Taking Trips (בחינם או בתשלום)

בנקודה הזו בדיוק

היום התעוררתי לקריאות: יש בחוץ סופה! מיד הפניתי את ראשי לכיוון השני ושקעתי בחזרה בנמנום הבוקר שלי. בחלומי האוניברסיטה הייתה (אך כך תיראה תמיד בחלומותיי) למבוך בלתי מוכר, בלתי חדיר, וכשמצאתי לבסוף את כיתת הלימוד שלי היו הכל עסוקים בהטבעת חותמות בצורת משולש (אך כמה נדושים הם המשולשים!) על בדים צבעוניים. סוף-סוף התעוררתי. בחוץ השמיים היו עכורים. הכנתי לי כוס תה ועלעלתי במה שניתן לעלעל בו (דפים דביקים נאספים על שולחננו). אין בי חשק להיות יעילה, אף שבינתיים התבהרו השמיים ואלה תובעים ממני: צאי החוצה וחיי את חייך! חיי את חייך, תובעים ממני גם דפי הספר הדביקים, חיי את חייך, תובע ממני שולחן הכתיבה, חיי את חייך, תובעים ממני האלמונים המהנהנים בראשיהם, השותים בירה חמה מבקבוקי זכוכית חומים. עדן ו. ותום המציאו שיר קצר לכבוד המאורע. תום קורא לו: "אני מחתרתי", והשיר הולך כך:
יש לי אוזניות בלי מוזיקה,
משקפיים בלי מספר
ושק בלי אשכים.
זהו שיר גס, אך משום כך הוא הולם את המעמד הכמעט תיאטרלי, מעמד שבו הכל מהנהנים בראשיהם מתוך ההסכמה החלולה שכאן - במחסן נטוש זה, בפאב זה, על גג הבניין הזה, ברחוב הזה - כאן, בנקודה הזו בדיוק, מצויים החיים. "שנות העשרים הן לבטח האומללות ביותר בחייו של האדם" אני אומרת לדפנה (היא אוכלת סלט ואני שותה מיץ תפוחים סחוט, טבעי) "שכן בטווח גילאים זה מאבק האדם הוא כפול: מן הצד האחד הוא נאבק באומללותו ומן הצד האחר הוא נאבק ברגשות האשם שהוא אינו 'חי את חייו', כמצופה ממנו בגיל זה" (אה, לו בחדות כזו התנסחתי במציאות!). אך שטות גמורה אמרתי, משום שמדבריי ניתן היה להסיק כי אני מצפה לאותן שנים בהם חיי יהיו מיושבים, תהיה לי עבודה קבועה ואדע להשיב איזה מין אדם אני. שטות גמורה! שהרי רגליי הקדמיות אמנם מחפשות להן קרקע יציבה להיאחז בה, אך רגליי האחוריות דבקות עדיין באדמת הנעורים המרה (אה! להיות לעולם ברגע הזה, ועל-כך נוסיף ונאמר: להיות לעולם צעירה ברגע הזה).
נדמה שאמרתי די והותר בנושא. אמנם, אמרתי הרבה. אך יש שצריך להיאמר גם על המוזיקה. וכך: על ההופעה של of Montreal, על המון האנשים המרקדים, על ההאזנות החוזרות לאלבומיהם דווקא אחרי ההופעה, על השורה: And you ain't got no soul power"" שהתגלגלה פעמים רבות מדי על לשונות דביקים מדי. בד בבד שבתי להרגלי ההאזנה הישנים שלי. סוף-סוף אני ניגשת גם למאגר האלבומים החדשים, אלה שהורדתי בלחיצה קלה ושהזנחתי לאחר מכן (אף זאת עשיתי בלב קל). האלבום החדש של Beach House, מתערבב לי עם צלילים אחרים.. Lower Dens אולי? כן, נדמה שדווקא אלבומם החדש של Lower Dens הוא שהולם ימים אלה במיוחד, בנעימתו הכמעט היפנוטית, המתארכת, העמוסה. כאיזשהו מאבק עיקש, מתיש, ובסופו (או במהלכו?): חיים.

לדף המייספייס

להורדת האלבום Nootropics

החומרי, המעשי

אך לא על הכל שורה איזה הלך רוח נשגב. לרוב אני טורחת דווקא על החומרי,המעשי. העיסוק ב"הגשמה העצמית" מומר ב(אבל כמה מביש להודות בדבר!) עיסוק בגרביים. כעת אני מדמיינת מגירות על-גבי מגירות המתפקעות מרוב גרביים: גרבי משי כסופות, גרבי כותנה דקיקות, גרביונים מנוקדים.. כמה מצער הוא מראה גרבי הספורט הלבנות שעל רגליי: על הימנית כתובה האות R ועל השמאלית L, וכך נחסך ממני הבלבול (אבל גם הספונטניות) שבלבישת גרב ימין על רגל שמאל וגרב שמאל על רגל ימין.
נזכרתי באמירתה של עדן ו.: אנשים אחרים חיים (אך אפשר שזו פרפראזה גסה מדי).. מתוך שעמום אני מתבונת מחוץ לחלון הגדול שבסלון ביתנו. בחצר הבניין שממולנו זקנה מטאטאת במרץ. הגינה שבבניין שלנו מוזנחת ומחטי האורנים נערמים בה בגושים גדולים. תום אומר לי: את בת עשרים ושלוש, את יכולה לעשות מה שאת רוצה (אך אפשר שזו פרפראזה גסה מדי).. אז אני חוזרת לשבת.
אך על מה דיברתי? נדמה לי שעל החומרי, המעשי. ובכן לפעמים אחשוד כי גם השימוש שלי במוזיקה הוא כזה: חומרי, מעשי. למשל כשהמוזיקה מרדימה אותי או מעמעמת את רעשי הרחוב. לאחרונה מצאתי מחדש, די במקרה, אלבום שהורדתי לפני כחצי שנה של אמן המכנה עצמו Yes Know. נזכרתי: בהאזנה ראשונה הוא נשמע לי כמו גרסא חיוורת (אבל אולי משום כך גם שברירית ורומנטית יותר) של Yo La Tengo. ועוד נזכרתי: איך פעם השמעתי בחנות הבגדים קסטה ישנה של Yo La Tengo (אך כמה שבריריות ורומנטיות הן הקסטות!), ולקוחה אחת ריחמה עליי: זו המוזיקה שמכריחים אותך לשמוע כאן? כעת אני מאזינה לשיר Dynamics של Yes Know, ומדמה משום מה שנאמר בו: forever young, ולא forever last. באותו האופן אדמיין לעיתים, בעת שרגליי מושכות אותי קדימה (שמאל, ימין, שמאל, והגרביים בהתאמה), כאילו לא ייתכן שכל זה יסתיים. אני מדברת על החומריות שב"זה". וכך: לעולם בת עשרים ושלוש, לעולם צועדת ברחובות ירושלים, לעולם ברגע הזה כאן. עכשיו.

להורדת האלבום Place (בחינם או בתשלום)

צעד אחורה

אף כי אין זה מן הנמנע שמדובר בתעתוע, נדמה כי אמנם קיימת איזושהי תנועה, איזשהו סחף (אני כמעט מתפתה לומר: "משהו זז"), והחיים כמו שבים למסלולם, בחריקה. לא, למעשה מדובר בגלישה איטית, בטוחה. שוב ישקדו הסטודנטים מעל למחברותיהם, למחשביהם. ואני אנמנם לי בספריה, ספרי פתוח לפניי. קראתי היום על שניים שהיו משיחים ביניהם, האחד היה מאורס למושא אהבתו של האחר (אך על כך הס מלהזכיר). מהלכים היו בכפר, בטבע, שהרי נאה לך לדבר על מושג האהבה על רקע הנוף המלבלב. והנה הארוס אומר דברים בשבח ארוסתו, מושא הערצתו של האחר, אודות אופייה הנדיב ועליצותה הטבעית; בעוד האחר קוטף פרחים, מאגדם לצרור בתשומת לב רבה ומטילם לנהר, מביט בהם מתרחקים, עולים ויורדים על פני הגלים. ובכן מה נאמר על כך אנחנו? הורגלנו במושגי האהבה הסוערת, הבלתי מהוגנת, ה"סוחפת" וה"נסחפת", אם להשתמש בלשון פשטנית. אהבה שיש בה מן השגב, אם להשתמש בלשון גבוהה. אך בעיקר: אהבה כלפי מושא הערצה ריק, שאותו אנו מבקשים למלא בתוכן, אף הוא ריק, דהוי מחמת השחיקה. אך מה באשר לרגש, האם גם הוא נשחק תחת כפות ידינו הגסות? כשאני נזכרת בכל אותם הרגשות ה"נשגבים" שרכשתי כלפי בנים אחרים ושהם (אף שהיו אלה "הם" אחרים) רכשו כלפיי, כל אותה הערצה חלולה.. כשאני נזכרת בכל אלה אינני יכולה שלא להתפעל מהמרחק הרב בין אז להיום. אין מדובר במרחק הזמן, וודאי שלא במרחק פיזי, ואף על-פי כן מפתה לומר כי "משהו זז". משהו זז, והלוחות שנעו בתנועה איטית לבסוף התנתקו זה מזה עד אשר נוצרו שתי יבשות, לאחת ייקרא "האהבה הנשגבת", הריקה בפועל; בעוד האחרת תיקרא "האהבה הגשמית", המלאה בפועל (אגב, דווקא באהבה כזו אצור השגב).

בשנות התבגרותי הארוכות, שנות התבגרותי העצובות, נהגתי לשוטט בשעות הבוקר המוקדמות, שעה שמחלקי העיתונים היו מניחים את צרורות ידיעותיהם על מפתני הבתים. למוזיקה שהאזנתי אז הייתה משמעות אחרת, אך לא הייתי ממהרת לכנותה "אמיתית" יותר. בכל זאת הצלילים של אז שקעו, נערמו, התהפכו ושוב אינם כשהיו אז..

באופן מעט "עקום" הכרתי קודם את Department of Eagles, להקה שנוצרה על-ידי השותפים דאז, Daniel Rossen ו- Fred Nicolaus, ורק אחרי כן את Grizzly Bear (להקתו המוכרת יותר של רוזן). כיצד לשים את האצבע על ההבדל שבין שתי הלהקות, האהובות עליי כל-כך? אף שהדמיון עולה על השוני, תמיד נדמה בעיניי כי המוזיקה של Grizzly Bear נוכחת יותר, מלאה יותר. אל מול נוכחות זו, אלבומם השני של Department of Eagles, In Ear Park, העלה בתודעתי את צבא הרפאים משירה לאה גולדברג, תל-אביב 1935. אין כאן נוכחות ממשית אלא רדופה, "וקול צעד תופף אחרי גבך; שירי לכת של צבא נכר".

"When is it gonna get easier?" חוזר ושואל רוזן בשירו Practice Room Sketch 2, מאלבומם האחרון (מ-2010) של Department of Eagles, Archive 2003-2006, אלבום המאגד בתוכו את פירוריהם הנשכחים של הלהקה (אף שלא את כל "פירוריהם". שני השירים שקישרתי מכאן למשל, לא יצאו מעולם באופן רשמי). גם באלבום זה נוכח צבא הרפאים, נוכחות רדופה כאותם הזיכרונות שאני שבה והופכת בתודעתי. שוב יערמו הצלילים זה על-גבי זה (וקול צעד תופף אחרי גבך..), יהדהדו עם התקופה ההיא, הרחוקה, ייסחפו במורד הנהר, מעלה מטה על פני הגלים, כפרחים שהוטלו לשם קודם לכן. עדות לפער שבין האהבה הריקה של אז לאהבה המלאה של היום.

לדף המייספייס

להורדת האלבום Archive 2003-2006

(thank you Patrick)

חביבים

האמת היא שהחזרה תמיד קשה יותר מההתחלה. שהרי בהתחלתך דבר מה חדש רואה אתה לפנייך את שעתיד לבוא ולשון הנבואה נדמית מבטיחה (בעתיד, כך אומרים, נמצא האושר). בחזרתך אין כל הבטחה. ובהיעדר עתיד, לשון הנבואה נעשית חלולה. רק רגש החובה קורא לך: לשוב להאזין, לשוב לכתוב ולשוב ולשתף עם רוחות הרפאים הנכבדות, קהל הקוראים. אך מי אמר שזוהי חובה בעצם? פעם, כך נדמה לך, אמר זאת מישהו ומאז הדברים מהדהדים בחלל ראשך כבתוך פעמון כנסייתי רב מימדים: חובת / החיים / הקדושה.
בקיצור, נאמר שהייתי חולה כשבוע ימים ושהמחלה גבתה ממני מחיר כבד של רחמים עצמיים. חופשת הפסח המבורכת, מדוע מכילה את תמיד את זרעי ההבטחה הבלתי ממומשת? שבוע ימים התהפכתי במיטתי ובשבוע שלאחר מכן שקעתי בחובות לימודיי, חובות החיים הקדושות! כעת אני מקלפת בזה אחר זה את האלבומים שהורדתי עוד קודם לכן. אני עושה זאת באיטיות, כאדם השב ומגלה את חירותו להאזין, לכתוב ולשתף.
בארבעת החודשים האחרונים יצא לי להאזין פעמים רבות ל-EP Animal Shapes, של הלהקה Geographer, שיצא ב-2010. ככל EP רקיד לא נעדר ממנו גם יסוד מעצבן (אני יכולה לשער כיצד אחותי הייתה מכנה את קולו של הסולן), ואף על-פי כן.. הוא נחמד למדי. כעת הודלף אלבומם השני, Myth, שמאשר עבורי מחדש את אותה חביבות. האם חביבות היא תנאי מספק להמלצה? נדמה לי שכן. במיוחד באותם ימים שבהם החיים נדמים מאוסים למדי.

לדף המייספייס

להורדת האלבום Myth

שלהבת

נשאלת השאלה: האם נכון לקשור בין האביב לבין האהבה? האביב יכול לסמל למשל אלרגיה או פריחה. עבורי הוא מסמל שאננות מסוימת, אך ייתכן כי מקור השאננות הוא בידיעה שתכף מתחילה חופשת הפסח. אין כאן רק שאננות, אם כאן, אלא גם שמחה, אף שכל העת אני חוזרת ומשננת לעצמי: השגיחי על השלהבת! (מין אמירה סתומה). אתמול טיילתי בחורשה קטנה שנמצאת בקרבת מקום. מעל לחורשה ומעבר לכביש ישנו גן נחמד המחולק לשלושה מפלסים: בעליון ישנו אזור משחקים עבור הילדים; באמצעי ישנה מדשאה קטנה; ובתחתון ובאזור מוצל מסודרים מספר ספסלים (שם יושבים זוגות צעירים המנענעים את עגלות תינוקיהם). המעבר שבין החורשה לגן המוסדר מעלה על הדעת את החלוקה המעט סתמית שקראתי באחד הספרים בין הטבע המיושב, המיוצג על-ידי סב המשפחה הנכבד, לבין הטבע הפראי, המיוצג על-ידי בנו המתוסכל, הנוטה כלפי הרומנטיקה. מכאן יתפתה המשורר להסיק כי צרת הרומנטיקנים העירוניים היא בדיוק זו, שנפשם הפראית כלואה בתוך המסגרת הצרה, האטומה. אך מושג החופש הוא הלא חמקמק. לכן אני חוזרת ומשננת לעצמי: השגיחי על השלהבת!

עד כאן הפיוט הסתום וכעת להמלצה המוזיקלית. את Daniel Rossen (מ- Department of Eagles ו- Grizzly Bear) אני אוהבת (אהבת אמת של מעריצות) מזה מספר שנים. לפעמים אני אפילו חושדת שהוא גאון מוזיקלי אמיתי, יחיד בדורו, אמן. אך אפשר כי אלה אמירות חותכות מדי (של מעריצות). ואף על-פי כן אני מתקשה לחשוב על EP נחמד יותר מהתקופה האחרונה, מאשר Silent Hour/Golden Mile של רוזן. אין מדובר בגאונות מתפרצת, מתמרדת או פראית. זוהי רומנטיקה, אך היא מיושבת. שלהבת קטנה.

 

להאזנה רציפה ל-Silent Hour/Golden Mile EP

להורדת ה-EP

תוגת השואלים

קשקושי העט על הסדין יעידו: פעם ישב כאן סטודנט.

בחלוף חופשת הסמסטר, התחפושות והשלג (אף שמלכתחילה כל אלה היו מדומים בעיניי), יזדחלו הסטודנטים מחוץ למיתתם, מחוץ לקליפת השמיכות שהתקשתה סביב גופם, לקבל את פני המוסד. למרות שחגגנו בדרכנו הצנועה, על הכל מעיבה כעת איזו תוגה עתיקה, תוגת השואלים. שערי המוסד יציתו מחדש את הפחד הכמוס: האמנם רק זה ולא עוד? ושוב יתכנסו החיים לאותה התבנית (אגב, גם לאותה תבנית כתיבה).

אני לא מיואשת דווקא, אבל כותבת על הייאוש מתוך הרגל. סיבה נוספת לעיסוק בייאוש היא שיתר הנושאים נדמים לי פחותים בחשיבותם, כי כיצד אכתוב על קניית הלחם בקיוסק, על המפגש עם החברות ועל אנחותיה של עדן ו. בעת שהיא אוכלת יוגורט? אלה יכולים אמנם לעבות את הייאוש, אך הכתיבה עליהם משולה לעיסוק בגזעי עץ בעוד לפנינו בוערת מדורה. ולא לחינם אני מדמה את הייאוש למדורה, בניגוד לדעת הרוב הרואה בייאוש כמכבה וכמכובה. אך זו הלא כניעה למוסכמות הכתיבה! הייאוש הוא ממלא והייאוש הוא שורף.

אבל כאמור, אינני מיואשת. על הסדין מקושקשים קווקווים עדינים בעט שחור, ואלה יעידו שפעם ישב כאן סטודנט.

כעת אשתף אתכם במעשייה חורפית קצרה, אף שהשבוע האחרון מסמל דווקא את נבילתו של החורף. ובעצם, אם עסקנו במוסכמות ושבירתם עליי להגיד שהמוזיקה ה"חורפית" האידיאלית עבורי היא דווקא זו שאמורה לסמל את הקיץ ולהפך. ואף על-פי כן, מתבקש בעיניי לכנות את ה-EP החדש של הזמר Paul Stewart בתור מעשייה חורפית, ולו רק בשביל הנדושות המנחמת שיש בקביעה זו. אך אפשר כי גם לילות הקיץ הירושלמיים (אלה שמתרגמים על-ידי ועל-ידי אחותי ל"חשמל") הולמים אותו.

בהיעדר החורף והלילה אאזין לו בשעת צהריים זו, האביבית.

להורדת ה-EP Permanence (חינם בלי רגשות אשם)