יום ראשון, 23 במרץ 2014

שלום

היי, שלום, נעים להכיר (אבל בעצם הכרנו כבר מזמן), אני יעל!
אני סטודנטית לתואר שני בספרות השוואתית, ויש האומרים כי אני אדם חושב, קורא ומתעניין (חה, חה!). בספר המחזור נרשם עליי: "אוהבת לשמוע רוק, את קולה שומעים מרחוק", ונדמה לי שזו הגדרה קולעת מאין כמוה. עד כה פרסמתי בבלוג 161 פוסטים, והעברתי 15 תכניות רדיו. נו, ומה עוד? אבל עליכם להמתין בסבלנות ביחד איתי...
כעת מוסרים לי באוזנייה שהדבר החשוב ביותר הוא לא ההגשמה העצמית (טפו! אני יורקת על ההגשמה העצמית), אלא העיסוק. ואני, איך לומר, ילדה עסוקה. ולא שהיומיום שלי מתפקע מרוב פעילות. להפך, ימיי דלילים עד כדי כך שגם אם תקבצו אותם יחד לא יהיה בידיכם אלא צרור קטן ומסמורטט. ובכל זאת... עסוקה. כל יום שלי עומד על טהרתה של פעילות אחת ויחידה. היום למשל הייתי באוניברסיטה, וזהו עיסוק ראוי וממלא (אף שאם פורטים אותו, מגלים כי הוא נמתח בין שורה ארוכה של פיהוקים).
האם יצא לנו לשבת ולשוחח פעם? אני בטוחה שכן. כעת אני נזכרת, ישבנו ודיברנו על משמעות החיים, שאף שהם סתמיים למדי אנו ממשיכים להיאחז בהם כאדם הנאחז בצוק. אינכם זוכרים? זה היה ב"דשא-רוח", היכן שתלמידי מדעי הרוח אוכלים את ארוחותיהם ומעשנים את סיגריותיהם. אני ישבתי על מעילי, כדי שהדשא לא ירטיב את אחוריי. שאלתם אותי מה אני עושה עם חיי מלבד הלימודים והנסיעות באוטובוס (פעמים רבות קרה שנסענו יחד באוטובוס), ואני סיפרתי לכם שאני כותבת בלוג מוזיקה. בעצם לא מדובר במשהו מיוחד (כך אמרתי לכם), אלא בפרויקט שולי, שחשיבותו נעוצה בכך שהוא מאלץ אותי לשבת ולכתוב. נו מובן מאליו שאני גם אוהבת מוזיקה, ואפילו מאוד, מאוד. השיח המוזיקלי די מוגבל בארץ לא הייתם אומרים? ואתם כמובן הסכמתם. אבל בעצם גם בפיתוח השיח המוזיקלי אינני חושקת, אלא בכתיבה לבדה. לכן פתחתי את הבלוג ומסיבה זו אני עכשיו קמה לסגור אותו (המפתחות כבר משקשקים בידיי!). אני חושבת שאכתוב במקומות אחרים, ויש לי אפילו כמה רעיונות (חלקם, יש להודות, מגוחכים למדי), אבל אל תגלו לאף אחד. 
האם אסגור את הבלוג כליל או שמא אותיר את שייריו למען הדורות הבאים? ימים יגידו.
לא, אין כאן דרמה גדולה, אבל אם בכל זאת בדרמה חשקתם אתם מוזמנים להאזין לשיר הפרידה הזה, שהוא בכל זאת מאוד יפה:

עד לפגישתנו הבאה באוטובוס, היו שלום!

אחרית דבר
מאחר ואני סוגרת את הבלוג הזה שהוא בסופו של יום בלוג מוזיקה, ראוי שאני אשאיר אתכם עם מספר המלצות על אתרים מוזיקליים אחרים.
אם לומר את האמת, מרבית בלוגי המוזיקה האהובים עליי נסגרו די מזמן, אבל כמה בלוגרים מוצלחים עדיין עומדים על רגליהם האחוריות ולכן ראויים לציון:
1. Dying For Bad Music  - בלוג שהתרחב ללייבל, שמפרסם אמני לו-פיי זניחים שעל חלקם יצא לי להמליץ פה.
2. The Styrofoam Drone - בלוג חד פעמי שמשתף פניני גראז' ופסיכדליה (בעיקר) מהעבר וההווה.
 3. Band Camp Hunter - טמבלר שמשתף באופן יומי להקות זניחות יותר ופחות, שאת רובן ניתן להוריד בחינם בבאנדקאמפ (תודה יפתח!).

שאלתם אותי היכן אני מורידה את המוזיקה שלי. להלן רשימה ממצה:
4. File Crop (מסייע בחיפוש קבצים עלומים ברשת)
5. ולטורנטים כמובן The Pirate Bay

ולבסוף, אני תמיד שמחה לקבל מכם המלצות מוזיקליות (סוף, סוף, אני אדם שאוהב להאזין למוזיקה!). אתם מוזמנים להמשיך לשתף אותי באימייל ובלאסט אף אם.
אם אני לא מגיבה להמלצותיכם זה לא בגלל שלא האזנתי למה שהעברתם לי, אלא בגלל שאני מעט מובכת מהמעמד של "דירוג המוזיקה" (במיוחד כשמדובר במוזיקה שאתם עצמכם הלחנתם, שהיא ככלות הכל ציפור נפשכם). אבל אנא, המשיכו לשלוח לי עוד ועוד מוזיקה.

 ועכשיו שלום סופי ומוחלט. אני קמה לסגור את הדלת.

אהבה חורקת

התכנית השישית שלי בקול ירושלים החופשית (שם השמעתי גם את Cibo Matto) הייתה בסימן אהבה חורקת:



בקרוב הכרזה מעניינת!

יום רביעי, 26 בפברואר 2014

חתול-פרה, לחם וחמאה

לא כתבתי כאן ולא כתבתי שם וכבר נדמה היה לי שלא אכתוב עוד לעולם!
האם תוכלו לשער, אם כן, מה גדולה הייתה שמחתי כאשר מצאתי במחשבי מסמך ובו הרהורים וקטעי שיחה שיצאו מידיי (כך מסתבר), לפני שנים אחדות? בפוסטים הקרובים אשתף אתכם בפיסות אלה. סוף, סוף נמצא לפנינו חומר ראוי לריפוד המוזיקה.
את הקטע הבא כתבתי אחרי נפילתו של מדף ספרים על ראשי. מקרה מצער, תאמרו, אך טריוויאלי, והאמת אתכם, לולא היה בו כדי לאלף בינה.
קראו מתוך הקשבה לטקסט!

***

פגשתם אותי, איך לומר, באמצע הדברים. מדף הספרים קרס ברגע אחד והספרים נפלו לכאן ולכאן. גם בראשי פגעו הספרים, אך למזלי הפגיעה אינה חמורה, אלא מה? כעת נדמה לי שאני מואסת בספרים כולם. והנה, תוך שאני עורמת לפניי את הספרים (ספרי פילוסופיה וספרי עיון וגם ספרים ספריים, כלומר פרוזאיים) ומיישרת את ניירותיהם שחלקם נתקמטו וחלקם נקרעו, אני מגיעה לידי הכרה שלא בספרים הבעיה אלא במי? בי, ועוד הפעם בי! שהרי לנגד עיניי צמח הסדק שתחת רגלי המדף, כזרע שסופו להיעשות לעץ עתיר שורשים, וזה מעלה על הדעת את דימוי העץ המשפחתי, כמאמרו של הפזמונאי: "עץ חזק הוא זה ששורשיו חזקים". אלא שבמקרה הזה הצמיחה הביאה דווקא לגדיעה, והקץ למדף הספרים! ולא שהפגיעה בראשי חמורה. אני חוזרת ומרגיעה: הפגיעה בראשי איננה חמורה! אם כן, מדוע תאונה זו חוזרת ומופיעה בחלומותיי, עד אשר אני מתעוררת בבעתה מפחד שהבית כולו קורס עליי והנה עוד רגע ואני טובעת בהריסות העשויות פיסות נייר וגבס? לא, הכשל אינו בספרים, אלא בי, שלא פעלתי במהירות הראויה כאשר זיהיתי את הסדק לראשונה. אני רוצה להגיד: "כאשר חזיתי בהיוולדו של הסדק", אבל נדמה לי שזו מימרה מליצית מדי.
אך מה אירע קודם לגדיעתו של מדף הספרים? האם בינתי עזבה אותי ברגע הפגיעה עד כדי כך שאינני זוכרת כעת מה קדם לה? אהא! כעת אני נזכרת! בהיתי בתמונות של חתולים. חתולים אפרפרים וחתולים כחלחלים, וחתולים שעינם כעין הענבר, וכאלה שעיניהם עצומות כנגד בוהק השמש. כל חיי אני בוהה בתמונות של חתולים ואין תמה שדעתי הולכת ונשחקת, עד שאינני יכולה עוד להביע את מחשבותיי בבהירות, ותחת זאת אני פוערת את פי כדרכם של הכסילים שלשונותיהם שרויה בפיהם. במקרה של החתול, אגב, לא בפה ולא בלשון טמונה הבינה, אלא באוזניים והבטן. ישנו חתול אחד המתגורר בדירה שבקומה הראשונה בבניינינו ועיניו העגולות תואמות לבטנו העגולה. טיפש גדול, וטיפשותו הגדולה מתחרה רק עם הססנותו שאין לה גבול. "בוא הנה חתול-פרה!", אני קוראת לו בלחישה נרגזת (כינוי זה דבק בו בשל גודלו ובשל כתמים שחורים שמנוקדים בפרוותו הלבנה), אך זה בורח ממני כאילו לא אוהב אני אלא אויב. הייתי רוצה חתול שמן שיגרגר על ברכיי מתוך התענגות ומתוך חוצפה רכה, שכן לא די לו בפחית הטונה שהגשתי לפיו לפני שעה קלה, כעת הוא חומד גם בכריך המונח לפניי. alas, לא חתול שמן ולא כריך, אלא פחית טונה אחת היא שברשותי לעת עתה, ובפחית זו אתנחם.
[אני משמיטה כאן תיאור ארוך של מקרה שבו הלכתי למיכל, אף שנכון יותר יהיה לומר שברחתי מביתי (מן בריחה מבוהלת של נערות מתבגרות), והיא הכינה לי סלט טונה].
תאמרו, היום איננו נזקקים לספרים, ואם איננו נזקקים לספרים אזי שגם במדפים אין לנו צורך. מטרתו של מדף הספרים, כך קראתי פעם, להנציח כגלעד את הידע שבו אנו מתיימרים לאחוז. המדף הנופל על ראשי עשוי להתפרש לאור זאת כהוכחה לנזילותו של הידע (וגם כקריאת תיגר על הניסיון לאכסן ידע), אך לא כך הדבר. עצלותי, עצלותי הרבה וזה הכל. מסתבר ששתי רגליים משני צדי המדף אינן מספיקות כדי להעמידו כראוי כנגד קיר הגבס; נדרשת גם רגל שלישית.

***

נו, מה תגידו על זה, עמקות המחשבה או לא עמקות המחשבה? (עמקות, בטח שעמקות).
ועכשיו אולי אגיד משהו על שלוש רגליים שעדיפות על שתי רגליים... אך במחשבה שנייה אמירה זו עשויה להתפרש כגסה סתם.
אוקיי, יש לי אלבום קצת מעצבן בשבילכם. אך אף-על-פי שמאוד הייתי רוצה לשנוא אותו, ותכף אני שם, האלבום החדש של Cibo Matto הלהקה הניו-יורקית יפנית של Yuka Honda ו- Miho Hatori שנתאחדה אחרי עשר שנות הפסקה הוא בכל זאת אלבום די מוצלח. ברגעים הוא אפילו מזכיר לי משהו מהשובבות הדירהופית האהובה עליי. כדי להגיע לשם צריך להאזין לו דווקא מהסוף. בדרך זו אולי תפספסו את ה"נרטיב האלבומי" נרטיב שתחילתו בצ'ק אין וסופו בצ'ק אאווט אבל לפחות לא תפספסו את האלבום בכללותו.

יום חמישי, 16 בינואר 2014

חדרים אחרים

האוויר שבחוץ רוטט כמו לפני גשם, אף שגשם ממש לא יורד. דומה הדבר לאותו זקן שבעינו הימנית לעולם תקועה דמעה, אם מחמת הגעגועים אם מחמת השכרות.
קורה שאני הולכת ופניי הן ספר פתוח ואנשים ניגשים אליי ואני ניגשת אל אנשים, והזמן עובר כמו מעצמו, והזמן עובר. טוב לו לאדם להיות ספר פתוח.
אך ישנם ימים אחרים, קהויים. עננה הולכת ומקדירה נקשרת מעליי, והזמן איננו עובר, והזמן בכל זאת עובר, ופניי הן ספר חתום.
מה לי ולימודי התואר השני? כששואלים אותי לאן מועדות פניי אני עושה פני חכמה, אך מיום שנרשמתי ללימודי התואר השני אני ממעטת לעסוק בשאלות קיומיות, ורק ביני לביני אני חולמת בהקיץ על מדשאות ירוקות וחלונות מקושתים. ומה בסופו של יום מבדיל אותי מחולמי החלומות, לבד מאותו צרור מרוט של מפות אוצר דמיוניות שבו הללו מחזיקים? החודש למשל, קראתי על אנשים החיים ברצועת איים קטנה באוקיינוס השקט, וסיפור חייהם, עם שהוא מעציב אותי, מהלך עליי קסמים. כל זמן שאני בירושלים לבי נמשך אחר החוץ, וכל זמן שאני בחוץ לבי נמשך אחר שגרת יומי בירושלים. כשאני בחדרי אני חושבת "מוכן לי חדר אחר", וכשאני בחדרים אחרים אני מזדרזת לשוב לחדרי. אדם הנולד בירושלים נכון לו שימות בירושלים. אך כלום רציתי לכתוב כאן על המוות? וכמה קלה היא היד הנמשכת אחר מחשבות אלה, כאילו יש כאן משום עמקות ולא להפך, עצלות המחשבה. גם לא אחר החנוטים המצריים אני נמשכת, אחרי אותם שהם חצי-מתים או חצי-חיים ובדרך זו של חצי-הכרעה מעבירים הם את חייהם. לא אחרי אלה, כי אם אחר האנשים הממוכנים, שלבם מנגנון משוכלל, והם נמשכים אחר תנועתו האוטומטית. "לפעמים אני לוקח את הילדים לנמל ומשכיר מאחד הדייגים סירה ויחד אנחנו משייטים ומעיפים עפיפונים, שכן הרוח טובה יותר בים", אומר לי איש אחד ובעינו הלבנה, המתה, תקועה חיוניותו כולה, כאותו נמר שחירותו תקועה לו בין שיניו. בחיוניות מסוג כזה אני חושקת. פעמים קורה שאני חושבת "יכולה את להיות פקידה בבנק, ללבוש מעיל אדום ולקשקש בניירותייך. או שיכולה את להיות מנהלת אכסניה, או למכור בגדים משומשים" ומחשבות מסוג כזה משיבות רוח לנפשי, אף שיש בהן מן היומרה שבמחשבה על "החיים הקטנים". נו, אם כך אני יומרנית, אך האם אין חן ביומרה זו של השואפים לפשטות?

טוב, לעניינינו!
בתחילת החודש העברתי את תכנית הרדיו החמישית שלי בקול ירושלים החופשית, תכנית שהוקדשה לגירוש שדי הנוסטלגיה (תשמעו, בלב לבי מובן שאני אדם נוסטלגי, אבל צריך לדעת להבחין בין מוזיקה נוסטלגית למסיבת כיתה סתם).


השיר הרביעי שהשמעתי לקוח מהאלבום האחרון של Stephen Malkmus and the Jicks. בשונה מאלבומו הקודם של מלקמוס, שבו הפקתו של Beck כמו שורה בכל (גם אם במרומז), באלבום האחרון, Wig Out at Jagbags הוא נקרא, מלקמוס חוזר למפיק Remko Schouten שליווה אותו עוד מימי Pavement. איך קוראים לאלבומים שכאלה... "יציבים". ומעניין הדבר, שכן בהופעה החיה של מלקמוס, למרות ההשקעה בהחלפת גיטרות בין השירים, נדמה היה שהגישה הכללית היא כזו של אדם זרוק וזורק. באלבומיו של מלקמוס לעומת זאת, ההפקה רחוקה מזורקת. שנים-עשר שירים יש באלבום וכולם עשויים היטב. עוד אלבום משובח לאוסף.

(הקליפים שלו בכל זאת זרוקים)

יום רביעי, 1 בינואר 2014

איחול לשנה החדשה וגם בונוס: (אני שונאת) מיקסטייפים

לעזוב. לעזוב הכל כאילו בזה תלויה שפיותי. לצמצם את חפציי למזוודה ואחרי כן לצרור, ולבסוף למטפחת. יש ברשותי חפצים רבים מדי. אינני יכולה לעזוב. ובכלל, כלום מאמינה אני אמונה תמימה, כלומר אמונה שלמה, במימרה השחוקה לעייפה: "משנה מקום, משנה מזל"? אינני מאמינה. ואף זאת אני יודעת: לכל אשר אלך אשא איתי, כמאמרן של הנשים המלנכוליות, את פעמון הזכוכית הזה שאין (חרף ניסיונה של המשוררת) לנפצו.
פסקה יפה: "מאחורי המניעים המוצהרים למעשינו מוסתרים בלי ספק מניעים טמירים שאין אנו מודים בהם, אבל מאחורי אלה יש ודאי מניעים טמירים עוד יותר, ועליהם אף אין אנו יודעים דבר. רוב מעשינו יום-יום אינם אלא תוצאה של מניעים עלומים, כמוסים מאתנו" (אני מותחת קו מתחת למשפט האחרון).
ובכן, הנה עוד שאלות העשויות להנץ במוח המלנכולי-נשי: לאן כל זה מוביל ומה אעשה עם חיי, ואם אמנם אעשה האם יהיה זה מתוך כורך פנימי או חיצוני, ומתי הכורך הפנימי הוא לא יותר מאשר הפנמה של החיצוני, וכלום זה משנה?
עכשיו יגידו האומרים שבעייתי אינה מהלא נדירות (רוצה לומר: שכיחה, ואפילו רחמנא לצלן, אופנתית), ומקורה במוח הקודר והמשועמם, המפיק תענוג דווקא מהבלתי נתפס, המעורפל, זה שאין להשיגו ומשום כך אינו משום איום מיידי לחיים המיידיים. והאם לא שמענו בעבר גם על מקרים בהם אדם חש בתאוות השינוי רק כדי לגלות מאוחר יותר שלא היה זה אלא קלקול קיבה? אך אני הלא סובלת מקלקול קיבה זה כבר כמה וכמה שנים, ובקיצור, מדובר בקלקול חמור.
אתמול בלילה, שנשתנה מכל הלילות מחמת הצפיפות והתאווה ליהנות, ביקשנו לאחל לעצמנו, תוך השקת כוסות פלסטיק, איחולים לשנה החדשה. נו, זו מחווה מאוסה כמובן, וכמוה היו האיחולים. אך הנה איחול כן שאני עשויה בכל זאת לאחל לעצמי: הניחי אותם. את החרב ואת המגן.
ובאנגלית:

במסיבת קוף-תוף הראשונה שקיימתי בחודש שעבר, חילקתי חמישים מיקסטייפים כסופים שעליהם עמלתי כך וכך שעות. השירים המאוגדים בהם אמנם רחוקים שנות אור מסיכום מוזיקלי של השנה החולפת, אך הם נחמדים למדיי (וזאת חרף שנאתי המולדת למיקסטייפים).

01. Mac DeMarco - Cooking Up Something Good
02. Tame Impala - Feels Like We Only Go Backwards
03. Wild Nothing - Data World
04. Girls Names - Hypnotic Regression
05. Real Estate - Younger Than Yesterday
06. Kurt Vile - Never Run Away
07. Smith Westerns - Fallen In Love
08. The Strokes - Welcome to Japan
09. Golden Suits - Wash It Away
10. Stephen Malkmus and the Jicks - We Can't Help You
11. Chad VanGaalen - Cross Trainer
12. Arcade Fire - Porno
13. Metronomy - The Look
14. Noah and the Whale - Blue Skies
15. Wilco - Everlasting Everything

יום שבת, 14 בדצמבר 2013

סיפורי מסעות

לבסוף מצאתי תעוזה בלבי לחצות את מפתן ביתנו. רציתי לחזות בירושלים בלובנה, ומשום כך השכמתי קום. השעה המוקדמת העלתה בפי טעם של בקרי הטירונות החשוכים, בהם היינו חגים בסהרוריות סביב עצמנו, מבלי שתהיה לדבר תכלית ברורה לעין (אך מובן שלכל דבר תכלית, גם אם זו נסתרת מעינינו!). גם קודם לצבא הייתי מוצאת עצמי ערה בשעות המקדימות את זריחת השמש. שעות חשוכות, ערטילאיות, שבהן הייתי מטיילת ברחובותיה המנומנמים של ירושלים, פעמים עם כלבתי הקטנה ופעמים בלעדיה. בתיאטרון ירושלים הייתי נשכבת על פסל הבטון המכוער, המורה באצבעו המאסיבית כלפי האופק, וצופה בשינויי הצבעים מאפור, לכחול כהה ולאחריו תכול מסנוור.
כשחציתי לבסוף את מפתן הבית נדמה היה כאילו אני יחידה בעולם. פתיתי שלג היו מרקדים באוויר וענפי העצים כרעו תחת משקלה של הרומנטיקה. לאן ישים פעמיו אדם המסייר בירושלים? לעיר העתיקה, כמובן. ובלבי שבה ונתלהטה אותה תמונה עתיקה השאולה מעולם אחר, של כנסייה דוממת, הלומת קטורת, המנצנצת באורו הלבן-כסוף של השלג. מעטים היו הולכים בעיר העתיקה, ובהם שניים, שלושה רוכלים, חייל עייף, וצוצלת רטובה שהייתה מתכנסת לתוך גופה המרטיט. גם שלג לא היה הרבה, ותחת דוכניה הבלולים והרועשים של העיר העתיקה, נחשפו מסדרונותיה העירומים בעליבותם המסואבת. אלך לכנסיית הקבר, חשבתי. אך משונה הדבר... היעדר הדוכנים גרם שאשגה בצעדיי. שעה תמימה הילכתי בסמטאותיה הרטובות, המכושפות של העיר העתיקה (ואני הלא כל חיי מטיילת בה, וגם בכנסיית הקבר ביקרתי פעמים הרבה!). פעמוני הכנסייה שהיו מצטלצלים פעם קרוב, פעם רחוק, כמו הכריזו באירוניה כי צלצולם לא לאוזניי שלי נועדו. בשלב מסוים זיהיתי לפניי דמות אישה, והיא עטויה צעיף כדרך שנשים פרבוסלאביות עוטות על ראשן צעיף. אם אלך אחריה וודאי אגיע לכנסייה... אך צעדיה היו מהירים ותכליתיים, בעוד צעדיי שלי מגומגמים. לבסוף נסתובבה אליי האישה (שאולי באמת הייתה פרבוסלאבית), ואמרה לי באנגלית סדוקה שהכותל המערבי נמצא בפנייה הבאה. אה! מובן שהדבר נראה לי עכשיו משעשע כל-כך, אבל באותו הרגע לא יכולתי שלא לחוש בושה צורבת. לא הייתה לי ברירה אלא ללכת לכותל. ושם, תחת עינו המשגיחה והממצמצת של האל, נזכרתי בשאול שהלך לחפש אתונות ומצא מלוכה.

***

פעם נסענו, תום ואני, בסלאמז האיטלקיים, אחרי ההרים המלבינים ואחרי שהשמיים נעשו שטוחים כמו תפאורה. נסענו ונסענו עד שהגענו לעיר איטלקית עתיקה, מוקפת חומות אבן גבוהות. המים היו ירוקים ואנחנו שתינו משקה אלכוהולי תוסס וכתום.
נסענו במשך שבוע שלם והאזנו למה שהיה לנו. כשהתקרבנו לחומות העיר העתיקה יצא שהאזנו לדיסק של Joy Division, שבמקרה גמור נמצא לנו באוטו. אני זוכרת פרט זה משום שבזמנו הדבר נראה לי הולם.
כעת אני מאזינה לדיסק האחרון של הלהקה האירית Girls Names, שמזכירה, בין היתר, שילוב של Joy Division ורוק ישראלי משנות ה-90 ; וגם כאן, כאז, האזנה זו נדמית הולמת בעיניי.

יום שישי, 13 בדצמבר 2013

נוצות

ירושלים עיר בצורה ומבוצרת. אין יוצא ואין נכנס. איש לא יפריע לנו במשחקנו המקודש; הקפנו אותה חומות גבוהות של שלג. כמה מתיש היה המסע שערכתי למענך ירושלים! עד כדי כך, שכשחזיתי סוף, סוף בשערייך העשויים קברים, קברים, כמעט ומאסתי בלובנך המלוכלך. "נראה כאילו פיות ריקדו בשיערך", אמרה לי עדן ו. כשהגעתי לדירתנו המשותפת. הכנתי לנו מרק, ועוגות שלג בוציות בדמיוני. איננו מעיזות להוציא ממש את חוטמנו מבעד למפתן הבית, אך מחלוננו אנו משקיפות על הנעשה בחוץ, כאילו היה זה סרט, והשלג לא היה אלא נוצות.
מה מקורה של תחושת כבדות זו שלתוכה אני שוקעת לאחרונה, לא בבת אחת, אלא בהדרגתיות, כפי שנעלייך שוקעות בשלג חדש, תחילה ברפרוף ולאחר מכן עמוק, עמוק? סבורה הייתי שנולדה ביום ראשון בבוקר, כאשר תום הלך ושבנו ונעשינו יחידים, שאז לא יכולתי לישון למעט שעות ספורות, שעות דרוכות. כעת שוב אינני יודעת.

למרות שלא תכננתי כך, תכנית הרדיו האחרונה שלי בקול ירושלים החופשית הולמת ימים חורפיים שכאלה (חורפיים ברפרוף וחורפיים בעמקותם המטמטמת):


נזכרתי שטרם המלצתי כאן על אמן אהוב עליי, אף שאלבומו האחרון יצא באופן רשמי עוד ב-2012. הגעתי אליו בעקבות ההופעה המשמחת של ה-Beach Fossils, שעודדה אותי לבחון לעומק את תוצריה המשובחים של חברת התקליטים Captured Tracks. האמן הקנדי Mac DeMarco (שאת שירו היפה, Annie, השמעתי בתחילת התכנית), יודע בדיוק מה הוא עושה, והוא עושה את זה היטב. שיריו נדמים בעיניי כחוליה מקשרת טובה בין סצנת הרוק המתחדשת לבין סצנת הדרים פופ/שוגייז המתחדשת. אם לדבר בשמות: חוליה מקשרת בין Ty Segall ל- Beach Fossils. הנה שיר נוסף שהוציא. וכעת, בחזרה למשחקי המדומיין בשלג.



למתעקשים יש גם אלבום דמואים, שיצא לפני מספר חודשים. להורדת 2 Demos